לפני שהוא היה גיבור ישראל, ארנון זמורה ז"ל היה אח שלי

אני אקח אתכם חזרה ל-8.6, 12 בצהריים. אבא שלי מתקשר נרגש: "תפתחי טלוויזיה, חטופים חולצו, זה ארנון". אני פותחת טלוויזיה ורואה את נועה ארגמני על מסוק, ויעקב ארגמני מקבל את השיחה המשמחת. וואו, כמה חיכינו לרגע הזה - שמחה טהורה ואמיתית, גאווה באח שלי, במדינה שלי, התרוממות רוח אמיתית.

חולפות 20 דקות, שיחה נוספת מאבא. הקול שלו שונה, סדוק: "עינב, ארנון פצוע אנוש". אני מספיקה לשאול אותו איפה נפגע, הוא עונה: "בראש". מיד מתארגנת לצאת לתל השומר. הראש לא קולט, אבל בגוף כבר עולה בחילה נוראית - הגוף מבין.

מגיעים לתל השומר. במעלית מגדל הטראומה רמקולים גדולים משמיעים את השיר "עם ישראל חי". תופים, המוני אנשים ותקשורת. החטופים גם כאן, בשעה שאנו צועדים לעבר האסון של חיינו, עם ישראל חוגג את חזרתן של נועה, אנדריי, אלמוג ושלומי.

מכניסים אותנו מיד לחדר צדדי, וד"ר קליין מבשר: "עשינו הכל". התמונה של ארנון מופיעה על כל מסך, אבל מדינה שלמה עוד לא יודעת שקצרה היריעה - קצרה היריעה מלהכיל את גבורתו. מאין ספור מבצעים בהם השתתף בתור לוחם ימ"מ, צמד המילים "צוות טקילה" שקפץ ב-7.10 אל הלא נודע, קיבל פנים.

ארנון, יחד עם צוות לוחמים קטן, בלם עשרות מחבלי נוח'בה בקרב שעוד יילמד בצומת יד מרדכי. משם לשדרות ואחר כך אופקים, מוצב נחל עוז, ומשם לבית של פסי בקיבוץ בארי - אירוע ששבר את ליבו והלך עמו חודשים ארוכים. ארבע פעמים מילאו תחמושת באותו יום ארור.

כשארנון דיבר על הבחירה במקצוע לוחם כבחירה לחיים, הוא אמר: "בסופו של הדרך אסתכל בראי ואשאל מה עשיתי עם הזמן שהיה לי - האם לעצמי בלבד או למען משהו גדול ממני, לחברה בה אני חי? אדע לענות לעצמי", ולבסוף היה חותם בציטוט מהספר "פעולה מיידית" של אנדי מקנב. בפרוזדור מרכז ההדרכה הייתה תמונה גדולה של עדר כבשים בדיר, ומתחתיה המשפט: "או שתנהיג או שתציית או שלא תפריע". ארנון בחר להנהיג.

אבל לפני שהוא היה גיבור ישראל ולוחם נועז, הוא היה אח שלי. הוא היה מצחיק ורגיש, רואה בלב האדם שמולו, הרוח החיה בכל מפגש, איש ספר ואוטודידקט - ספרא וסייפא. אנחנו ארבעה אחים, ואחת המחשבות הראשונות שנכנסה לי לראש ברגע שהצלחתי לארגן מחשבה אחת סדורה: שולחן שתוכנן לעמוד על ארבע רגליים, איך יעמוד על שלוש? אנחנו עדיין לומדים את התשובה לשאלה הזו.

פעם אנשים היו מסתכלים על השולחן הזה ומתפעלים מכמה הוא חזק ויפה ויציב, ועכשיו הוא קצת עקום, מתנדנד מכל משב רוח. וכולם יודעים שהיו לו פעם ארבע רגליים ועכשיו שלוש. השולחן נותר גדוע רגל, ואנחנו גדועי אח. וכאבי הפנטום אינם מרפים מאתנו לרגע.

נחזור לתל השומר. עשרות לוחמי ימ"מ שהציוד עדיין עליהם עומדים במסדרון - אין להם פנים בזיכרוני. ההמולה גדולה, בתוך ההמולה, ההמולה בתוך הראש. והגוף שלי עומד עם הציוד שלו מוכתם בדם של ארנון - פד של רופא על היד. את הפנים שלו אני יודעת שכבר ראיתי פעם, אבל לא יודעת למקם איפה. בימי השבעה הוא הגיע ושאלתי אותו: "היית במשלחת לטורקיה?" הוא ענה שכן.

זהו, מיקמתי את האיש היחיד עם פנים ביום הנורא בחיי. קוראים לו גיא. אם יתמזל מזלכם, אולי תזכו לשמוע על המאמצים ההרואיים שנעשו כדי להציל את ארנון. אני יודעת להגיד שאם זה היה תלוי רק בכוח הרצון של שלושת הרופאים שטיפלו בו וביכולות הרפואיות שלהם, ארנון היה איתנו.

הערב הזה זו הזדמנות טובה להגיד לצוות הרופאים, הפרמדיקים והחובשים שטיפלו בו בתנאים שעולים על כל דמיון: משפחתי ואני שמחים שהחטופים נועה, אלמוג, שלומי ואנדרי שוב בחיק משפחתם, ומאחלים להם חיים שמחים ומאושרים כאנשים חופשיים. אנו מקווים שכל החטופים ישובו במהרה, ומקווים שהחיילים וכוחות הביטחון ישובו אל ביתם לשלום. ארנון הלך מאיתנו בגופו, אך רוחו והחיוך שלו מלווים אותנו בכל דקה ודקה. אנחנו בוחרים בחיים וכל יום הולכים זקופים להמשיך בדרכו ולאורו. לנצח יישאר סמל ימני עליון בשבילי.