עידני שלי היה אצלי בארוחת ערב ביום שישי, 6 באוקטובר. בסוף הארוחה נפרד ממני כהרגלו, בחיוך, ואמר שניפגש שוב בשבת בצהריים. הפרידה הייתה כל כך טבעית, שלא חשבתי אפילו לשאול לאן הוא הולך. כזה היה עידן – אוהב חיים, אוהב טבע, אוהב לצאת ולבלות.
בבוקר למחרת, כשהתחיל האסון, לא שמעתי ממנו. הוא הגיע למסיבה עם חברים בשעה 06:15 בבוקר. כשהחלה המתקפה האכזרית, הוא התקשר לבת זוגו, סתיו, ואמר שהוא בדרך הביתה. עידן התנדב לנהוג ברכב של מישהו שלא הכיר, לאחר שזיהה שאותו אדם אינו כשיר לנהיגה. הם יצאו בין הראשונים מהמסיבה, ואז נתקלו בחוליית מחבלים.
הם הצליחו לברוח, ובדרך פגש עידן את גיא אילוז. השניים ניסו להימלט יחד ברכבו של גיא, אך נתקלו שוב בחוליה נוספת, שרצחה את כל יושבי הרכב – למעט גיא ועידן שהצליחו להימלט ולהתחבא בשיחים. גיא הספיק להתקשר לאביו וסיפר לו שיש לידו פצוע – זה היה עידן. בשלב מסוים חוליית מחבלים נוספת גילתה אותם והם נחטפו לעזה. מאז חלפו 609 ימים. 609 ימים מאז שהחיים שלי השתנו לבלי הכר. ומאז – אני ומשפחתו נלחמים יומם וליל כדי להחזיר את עידני הביתה.
בתקופה שקדמה לאותו יום נורא, הרגשתי שעידני הגיע לשלב כל כך טוב בחייו. הוא היה שלם, שמח, פורח. סיים בהצלחה את שנתו הראשונה בלימודי קיימות באוניברסיטת רייכמן, עבר לגור עם זוגתו סתיו, ואימץ איתה כלבה. החיים שלו התחילו להתייצב ולהיפתח בפניו, בדיוק כפי שכל הורה מייחל לראות אצל ילדו.
היום הוא יום הולדתו של עידני שלי. והשנה- 6.6.25, יום שישי, עידני שלי חוגג 30. אין כאב גדול מחוסר ואובדן בן. זוהי אי וודאות המלווה כל רגע. והכאב גדול יותר במחשבה על 55 החטופים הנוספים - החללים והחיים. והחיילים הגיבורים שנהרגים במטרה להחזיר את החטופים ולהחזיר את הבטחון למדינה היקרה שלנו.
עידן תמיד היה בעד יושרה, ואמת. תמיד בא מתוך אהבה וטוב, לא עניינה אותו פוליטיקה. עידן ראה לנגד עיניו את הצדק, הצדק החברתי, האחדות. בהחזרת החטופים כולם, ועכשיו, נוכל להגיע לזה ולהחזיר למדינת ישראל את המוסר והערכים החיוניים לשיקומה. אני מייחלת לזה ולשובו של בני יקירי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו