"ידענו שהם נרצחו אבל עדיין חיכינו להם": פרידה מג'ודי וגדי

ידענו שהם נרצחו אבל עדיין חיכינו להם.
ג'ודי, העדינה באנשים, וגדי, יצירתי ושמח, יצאו להליכת בוקר תמימה בשדות.
חבורת ברברים רצחה אותם.
עם כל האהבה שלנו חיכינו להם שיחזרו.

ואנחנו מחכים לעוד שבעה חללים חטופים מניר עוז.
רוצים אותם קרובים אלינו, באדמה שלנו. קרובים לאהבה שלנו.
כדי לסגור מעגל, כדי להיפרד לשלום, כדי לשים פרחים, לתת כבוד.
ואז לשחרר.
לדעת שהפרידה עכשיו סופית.
המאבק להשבת החטופים שלנו כואב לנו כל יום ויום.
לפחות לגבי ג'ודי וגדי סיימנו את המאבק.
עד לפני שנתיים חשבתי שקבר זה דבר מיותר. סתם גוש שיש שתופס מקום. הרי אהובינו נשארים בליבינו כל הזמן.
אבל לאחר מתקפת ה 7 באוקטובר הבנתי שקבר הוא גם עדות לטרגדיה. למאסה האדירה של ההפקרה שחווינו.
סגירת מעגל זה לא עניין של מה בכך. זה מאפשר להסתכל קדימה לנשום אוויר ולהתחיל לחשוב על החיים בלעדיהם.

כשכל כולנו עסוקים בהחזרת החטופים, בין אם הם חללים ובין אם הם חיים, אנחנו לא מסוגלים להמשיך את החיים קדימה. בטח לא עם אנרגיה חיובית ושמחה.
חוסר המנוח לא מאפשר לנו לשבת על הספה בסלון ולהתרווח, להינות מהופעה, ליהנות ממוזיקה טובה.
קשה לנו לתכנן קדימה, להתלהב.
השבת החללים החטופים נותנת לנו מקום לבכות בו, בבית הקברות המתמלא של ניר עוז.

יותר מכל, אנחנו מחכים בכליון עיניים לחבק את חברינו ואהובנו החטופים שבחיים, אשר עדיין נמצאים בעזה כבר הרבה הרבה יותר מידיי ימים. ההורים שלהם, הילדים שלהם, בנות הזוג שלהם, החברים שלהם, כל קהילת ניר עוז מחכים לחבק אותם. לא מחר לא מחרתיים אלא עכשיו!

• הכותבת הינה חברת קיבוץ ניר עוז