שחרור גופות החטופים הזכיר לרגע את מה ששכחנו

הבוקר, איזה קטע, נזכרו פתאום שיש מלחמה. זאת אומרת, אנחנו יודעים שיש מלחמה, הרי שומעים גם הדי פיצוצים, ופעם בכמה חודשים מופיע דובר צה"ל החדש עם עדכונים. אבל עם יד על הלב, יכול להיות שהמלחמה הפכה קצת להיות שגרה?

הרי הסערה הפוליטית התורנית עוד כיכבה בכותרות של אתמול (רביעי), לצד גיבורנו שנהרגו בלחימה.ופתאום גיבורנו מחלצים חטופיםויש לנו מקום לאנחה. לא אנחות רווחה, לא אופוריה של צילומי דו"צ בנקודות מפגש של משפחות חטופים. אנחה שאנחנו עדיין מנסים להבין את המשמעות שלה.

יש לנו פצע מדמם שקוראים לו 7 באוקטובר. הוא התחיל כשריטה, מלבנון הראשונה ואז השנייה והשלישית, התגבר בעמוד ענן וצוק איתן, עד שהתפרץ. אף פלסטר לא מחזיק את הפצע הזה והוא עוד רחוק מלהחלים. כל הותר לפרסום מרחיב אותו, והוא מדמם עוד יותר. ואז מגיעה הודעה על שחרור חטופים.

בדרך כלל אנחנו שמחים כשחטופים משוחררים. תחושת אחווה כזו, רגע שיא. האיש מהתמונות סופסוף כאן ומחבק חיילים, את ההורים, את אישתו, את הילדים. הרבה זמן לא היתה לנו אופוריה כזו שהיא לא תהיה שלמה עד שהכל ייגמר.

אבל כשהמחולצים הם חטופים שנרצחו, יש אנחה כזו כואבת. הם יכלו להמשיך לחיות כאן חיים ארוכים וטובים. להמשיך לטפל בילדים, בנכדים, לטייל בקיבוץ, לנשום אוויר. לכל כך הרבה אנשים מגיע לחזור לישראל, גם אם לחזור לקברים.

"קבר הוא לא פריבילגיה", מהדהד המוטו של מטה החטופים ובצדק. ג׳ודי ויינשטיין-חגי וגדי חגי נחטפו מניר עוז. יחד בחייהם ובמותם. חולצו על ידי חיילנו הגיבורים, כוחותינו שכבר שנה וחצי נלחמים, נוסעים על הג'נט ומרגישים על אדים. ובכל זאת, הם הצליחו להביא את ג'ודי וגדי לקבר ישראל. קבר שלמרבה הצער כבר לא מובן מאליו היום. זה שובר, וזה מרתיח, אבל כיוון שידענו על מותם, זה שחילצו אותם ואם כבר לקבור אז לקבור בישראל, נותן מקום לנחמה. וסליחה שלקח כל כך הרבה זמן להביא גם את מעט הנחמה הזו.

גו'די וגדי נחטפו בשגרת הבוקר שלהם, בהליכה בשדות. פאסט פורוורד 608 ימים, לא מעט כבר חזר לשגרה. הופעות, אירועים, הפקקים, וחם, יו כמה חם, מעניין אם יהיו השנה מדוזות בים, ומה יקרה עם חתונת השנה. סערות פוליטיות גם כבר בשגרה. אלה מאיימים, אלה מתרצים, סערה קטנה שחולפת עד הגיוס הבא. השבוע אפילו סיפרו לי חברים שכבר נורא מעצבן לרוץ למקלט בשביל טיל אחד מתימן, אז הם לא טורחים. התרגלנו.

אבל לא באמת. זו מלחמה ארוכה. מאוד ומדי. ואנחנו קמים איתה בבוקר, והולכים לישון איתה בלילה, אם בכלל, ולא ננוח באמת עד שאחרון החטופים יחזור הביתה. 56, מעכשיו. מהראשון עד האחרון. כולם.