השבוע, לפני שנה, הלך לעולמו דוד לוי, סגן ראש הממשלה לשעבר, שר החוץ וחתן פרס ישראל. האיש מבית שאן שפרץ את תקרת הזכוכית ונגע בשמים, רק שהמאבקים והמחירים האישיים היו לעיתים קשים מנשוא.

"אבי היה אדם חזק, אבל גם מאוד אנושי", אומרת בתו, השרה לשעבר, אורלי לוי־אבקסיס. "גם במי שראה אויב פוליטי תמיד ניסה לראות את הצד האנושי. אמרתי לו 'אתה מחפש סיבות להקלה בעונש', והוא ענה: 'גם אם אתה נכנס לג’ונגל, תזכור שיש כללי משחק. ואם כולם חיות – אל תהיה חיה. מצד שני, אתה לא יכול להיכנס לשם רק עם עשרת הדיברות'. מה שהכי פגע בו זה לראות אותנו, הילדים, מתמודדים בשעתו עם ‘בדיחות דוד לוי’. היה לו קשה, אבל לא הרשה לעצמו לעזוב את המאבק".

דוד לוי, שהלך לעולמו בגיל 86, נולד ברבאט שבמרוקו, עלה לישראל בגיל 19 וחצי, והתמקם עם משפחתו בבית שאן של שנות החמישים. אלה היו שנים לא קלות – עבודה בבניין – אך בגיל 24 כבר היה חבר בתנועת החרות והחל לסלול את דרכו הפוליטית.

"החלום ושברו הוציאו ממנו את הלוחם”, מספרת בתו. "הוא עלה לישראל כאידיאליסט, רצה להיות חלק מבניית הארץ, ופתאום שמע 'אתה לא מספיק טוב'. הוא רצה לשנות, אבל הסתכלו עליו כעוף מוזר, כי לא התאים לסטריאוטיפ. אבי לא רצה להיות חלק מהמפגינים – אלא חלק ממנגנון מקבלי ההחלטות, זה שמשנה את התמונה".

ב-1965 לוי כבר היה חבר מועצת העיר בית שאן. בשנת 1969, בבחירות לכנסת השביעית, הצליח להיכנס למשכן לאחר שמפלגת גח”ל (גוש חרות ליברלים) זכתה ב-26 מנדטים.

"רבים הלכו אחריו"

"בתנועת החרות העניין העדתי לא היה נוכח", אומר דן מרידור, מבכירי הליכוד לשעבר. "מהבחינה הזו, התנועה הייתה פתוחה, והיו בה גם בני עדות המזרח. אבל בו היה משהו מיוחד, מרענן. הוא השתלב מהר, ויצר לעצמו… לא אוהב את המילה 'מחנאות', אבל רבים הלכו אחריו. היה משהו מנהיגותי בהתנהלותו".

מי שהיה בין אנשיו של לוי, בתקופה מאוחרת יותר, הוא יהודה לנקרי, ראש מועצת שלומי לשעבר. "חזרתי מלימודים בצרפת בסתיו 1980", הוא נזכר. "שנה אחרי צפיתי בחידון צה"ל, ודוד לוי נשלח לשם כדי לייצג את הממשלה. גבר יפה תואר, לבוש היטב, שנשא דברים על ‘ערכו של החייל היהודי בכל הזמנים’.

"השתוממתי – הרי כולם ידעו שדוד לוי לא שירת בצה"ל. אז מאיפה זה בא לו? החברה הייתה אז מפוצלת בשסעים עדתיים וזהותיים, וחשבתי שיש פה דבר יוצא מהכלל. דימיתי אותו לאטלס שמרים את כדור הארץ על כתפיו. אמרתי שזה איש שהייתי צועד אחריו".

כשר הבינוי והשיכון היה דוד לוי הזרוע הביצועית לשיקום עיירות הפיתוח ושכונות המצוקה – בדיוק בשביל זה נכנס לממשלה. "המוטו שלו היה שכמדינה וחברה אנחנו לא יכולים לוותר על הפוטנציאל שקיים במקומות האלה", אומרת בתו. “הרווח הוא לא רק של הילד שאתה מציל, אלא של כל סביבתו”.

כשמנחם בגין פרש מתפקידו כראש ממשלה, אחרי מלחמת לבנון הראשונה, לוי הרגיש מספיק חזק כדי להתמודד על ראשות הליכוד מול יצחק שמיר – והפסיד. "ההפסד לא שייך לעניין העדתי", דן מרידור משוכנע. "שמיר נראה לאנשים כמועמד הטוב יותר. הייתי אז מזכיר הממשלה וזוכר שהיה מאבק רציני ביניהם, שבסופו זה היה הפסד מכובד של לוי – לא תבוסה שלעגו לו בגללה. גם שרון התמודד מול שמיר והפסיד, ושרון לא בא מעיירת פיתוח".

ב-1993 ניסה לוי להתמודד שוב על ראשות התנועה – הפעם מול בנימין נתניהו – וההפסד היה צורב יותר. "לא פעם אבי שילם מחיר אישי למען אחדות", אומרת לוי־אבקסיס. "קיבל החלטות שפגעו בו, אבל היו בעד המפלגה והחברה. כמו הסולחה עם נתניהו, או החזרה לליכוד מבלי לדרוש כמה ח”כים יקבל. צמתים שפוליטית לא היו נכונים מבחינתו – אבל בשביל המדינה כן".

לו היה ראש ממשלה

לוי אולי לא היה ראש ממשלה, אבל היה שר חוץ תחת נתניהו וגם תחת אהוד ברק. "אם היה נבחר לראשות הממשלה, זה היה עושה רק טוב לישראל – בגלל סגולותיו הייחודיות כמנהיג, חוכמתו ותבונתו", אומר לנקרי, ששימש גם כשגריר ישראל באו”ם.

"אני ראיתי בו כמי שריפא את החברה הישראלית. אנשים ממעיטים ואומרים ששיקום עיירות הפיתוח היה פיזי, אבל זה היה שיקום חיוני לתחושת התקומה של האנשים שגרו שם. הוא גם האמין שהשילוש הקדוש – ראש ממשלה, שר ביטחון ושר חוץ – לא נועד רק לבני עדות אשכנז, אלא שגם הספרדים יכולים לגעת בגביע הקדוש. הוא פרץ דרך וסלל לאלה שבאו אחריו. באחד מנאומיו המפורסמים הזדעק: 'יש לי עדה אחת, וזה עם ישראל'".

האם היה מסתדר בפוליטיקה של היום? "גם בזמנו לא היו לו חיים קלים", אומר לנקרי. "להיפך – אולי היה יוצק מעט תבונה ושלווה בגלים הרועשים. אני חושב שההשפעה שלו הייתה ניכרת, כי דוד קיים את הפוליטיקה בתוך תשתית של אתיקה גבוהה – שחסרה היום".

בבחירות 2006 לא הצליח דוד לוי להשיג מקום ריאלי ברשימת הליכוד, ולאט־לאט נעלם מהנוף הציבורי. "ברגע שהיה מחוץ למערכת הפוליטית ולמעגלי ההשפעה, הוא אמר שטוב יעשו אלו שנבחרו", מספרת בתו. "אבל היו נושאים שגרמו לו לפרוץ את השתיקה – בעיקר אחדות העם".

את שנותיו האחרונות בילה בביתו שבבית שאן, מוקף בילדיו ונכדיו. אפשר היה למצוא אותו לעיתים קרובות בבית הכנסת, או בגינה שטיפח. "השיחות איתו הכי חסרות לי בשנה החולפת", אומרת אורלי. "בעיקר פרשות השבוע, שהיו מלוות בפרשנותו המיוחדת. אני מוצאת את עצמי בכל שבת לומדת את הפרשה עם עצמי – ומחפשת אותו שם".