בזמן מלחמה ופילוג: הדרך היחידה לעתיד טוב יותר היא דיאלוג

אנחנו חיים בתקופה קשה. מאות ימי מלחמה, חטופים שעדיין לא חזרו הביתה, חברה שנקרעת מבפנים, ואלימות שמשתוללת ברחובות. השסעים בינינו מעמיקים מיום ליום, והמילה "דיאלוג" הפכה כמעט למילה מאוסה. כולנו מחפשים דרך החוצה מהמצב הזה.

לפני כ-15 שנה, זכיתי ללמוד מאלכס דנציג ז"ל, שנרצח בשבי החמאס בשנה שעברה, במסגרת קורס מדריכים ביד ושם, ואז גם זכיתי להיות קולגה שלו במשך שנים ארוכות. אלכס לימד אותי משהו מהותי שמלווה אותי מאז ועד היום – הדרך היחידה לעתיד טוב יותר היא דיאלוג. זו הייתה משימת חייו, וכל מי שלמד אצלו הפנים את זה.

החידוש הגדול ביותר של אלכס לא היה שהדיאלוג הוא חשוב, אלא עם מי מנהלים אותו. לנהל דיאלוג עם מי שחושב כמוך זה לרוב לא אתגר ממשי. אבל התעקשות על דיאלוג עם אלו שחושבים אחרת ממך, אלו שמאמינים הפוך, אלו שנפגעת מהם – זה הדבר הקשה והחיוני באמת. אלכס הדגיש שרק מתוך מתן תוקף לכאב של כל הצדדים אפשר להתחיל לצמוח ולגשר על הפערים.

אני יודעת שיש כאלו שחושבים שמצעד הגאווה זה לא הזמן, או שזה לא המקום. אני מבינה את הכאב, את התסכול, את התחושה שיש דברים חשובים יותר עכשיו. אולי אתם חושבים שדיאלוג זה חולשה בזמן מלחמה. אני חושבת שזו בדיוק הסיבה לעשות את זה עכשיו – אם לא נלמד לדבר עם מי ששונה מאיתנו כאן בבית, אין לנו סיכוי לצלוח את האתגרים הגדולים שמחכים לנו בחוץ.

הקהילה הגאה הירושלמית היא הדגמה חיה לכוח האדיר של דיאלוג. כיו"ר הוועד המנהל של הבית הפתוח לגאווה וסובלנות, אני רואה שבוע אחרי שבוע חרדים דתיים וחילונים, ימנים ושמאלנים, יהודים וערבים – נכנסים לאותו החדר ומגלים להפתעתם שיש להם על מה לדבר. זה שיעור עוצמתי שטוב היה להעביר גם בבית אחר בירושלים: בית הנבחרים. 

ניסינו כבר את האלטרנטיבות. מאות ימי מלחמה ואינספור הרוגים לא הביאו אותנו קרוב יותר לפתרון. אלימות שמשתוללת ברחובות בכל יום מוכיחה שמשהו פה לא עובד. לא נוכל להתקדם מבלי שישובו החטופים הביתה. לא נוכל להתקדם מבלי שהמלחמה תסתיים. וודאי לא נוכל להתקדם מבלי לקדם דיאלוג שיתחיל לגשר על השסעים העצומים שנפערו בשנים האחרונות.

אם אנחנו האזרחים נדרוש את השינוי הזה, ההנהגה תאלץ להתיישר.

המצעד הירושלמי הוא יותר מחגיגה. הוא גם ואולי בעיקר – מודל של דיאלוג אמיתי. פתוח, סקרני, מכבד ואמיץ. אבל גם אם המצעד ביום חמישי "לא בשבילכם", הדיאלוג כן. כי הילדים שלנו מסתכלים עלינו ורואים חברה שיודעת רק לצעוק ולהתווכח. הם ראויים למשהו טוב יותר. אחרי קרוב לשנתיים של מלחמה, הלב שלי מלא  עדיין תקווה שנצליח למצוא את הכוחות לדיאלוג – כי זו הדרך היחידה שיכולה להוביל לעתיד טוב יותר עבור הילדים, שלי ושל כולנו.

אתם לא חייבים לבוא למצעד (אם כי בהחלט אשמח לראות אתכם שם). אתם כן צריכים להתחיל לדבר עם מי שחושב אחרת מכם. בבית, בעבודה, בשכונה. לזכר אלכס, עבור עתיד שונה.