"אני נשוי למי ששחטה את בני": כמעט שנה אחרי - המצוקה של דורון, שזוגתו סיגל רצחה את ילדם

על רקע גל הרציחות שטלטל את הארץ בשבוע האחרון, עולה כי לבד מהקורבנות - קרוביהם שנותרו בחיים לאחר הטרגדיה נתקלים לעיתים באטימות ממסדית שהופכת לסיוט - דווקא בתקופה הקשה בחייהם.

ביולי 2024, לפני כמעט שנה, עבר דורון הס את הטרגדיה של חייו. אשתו, סיגל איצקוביץ', רצחה את בנם ליאם בן השש וחצי ואת כלבתם בדקירות סכין. הרצח והתמונות הקשות של זוגתו בפתח הקניון בהרצליה לאחר שרצחה את בנה וכלבתה - הותירו מדינה שלמה מזועזעת.

בחודש מארס האחרון קבעו שלושה פסיכיאטרים שאיצקוביץ' היתה בהתקף פסיכוטי בעת המעשה, ועל פי החלטת בית המשפט היא נשלחה לאשפוז סגור למשך 25 שנה.הס, בעלה, חושף בראיון ל"ישראל היום" מה עבר עליו במהלך החודשים לאחר שחרב עליו עולמו, על האתגרים לשיקום הנפש מהטראומה, ועל האטימות בה נתקל מול מוסדות המדינה.

"עברתי את הסיוט הכי גדול שאדם יכול לעבור, ומאז אני עובר עוד סיוט, ועוד סיוט, ועוד אחד", אומר הס. לאורך סיפורו שובר הלב, כמעט שום מוסד לא ראה בו קורבן עבירה, אב שכול שאיבד את היקר לו מכל.

האטימות הממסדית פגשה אותו ואת משפחתו כבר בערב הרצח. "אמא שלי מחלימה מסרטן, היא הגיעה לזירה עם אבא שלי. כשהטיפול הראשוני בזירה הסתיים ביקשו ממני ללכת לדירה של ההורים בירושלים ולשהות שם. נסענו באמבולנס של מד"א, והנהג הוריד אותנו באיילון, אמר שנסתדר כי הוא לא רשאי לקחת אותנו עד לירושלים, טען שהם לא חברת הסעות. איפה הרגישות? ככה לשים אותנו ברחוב ולהגיד 'תסתדרו'?".

חפצים ספוגים בדם בנו

זו היתה נקודת ההתחלה למסכת של הטלטלות שעוד יעבור, ברגע לאחר הטרגדיה; "ביקשתי, התחננתי למשטרה שיביאו לי כמה בגדים נקיים מהדירה בהרצליה. הם טענו שאין, ושהכל מוכתם בדם. אחרי כמה חודשים כשהגעתי לדירה ראיתי שהבגדים שהייתי זקוק להם היו נקיים, בדיוק איפה שאמרתי שהם". 

דורון מתאר את הרגע שבו שב לדירה לראשונה, לאחר שלושה חודשים שבהם לא הורשה להיכנס אליה. "גם כאן חוסר הרגישות זעק לשמיים. קיבלנו את הדירה (בהרצליה, מ"ס) עם כתמי הדם ובצבע הכחול של הזיהוי הפלילי". לדבריו, בערב הרצח, חוקרי המשטרה ביקשו את הטלפון שלו ולקחו מדירתו את הלפטופ. "חשבתי שאקבל את החפצים שלי בהקדם. שיתפתי פעולה באופן מלא כי זה חשוב לי יותר מהכל. אבל כמה זמן לוקח לבדוק טלפון?". רק לאחר שמונה חודשים ובקשות חוזרות ונשנות שלו, חפציו של הס הוחזרו לו, מלאים בכתמי הדם של ליאם בנו. "לא יכולתם להיות קצת רגישים? להעביר מגבון חצי שנייה?".

אך סאגת הייסורים מול הממסד לא נגמרה בזאת. דורון התבקש להפקיד את הנשק האישי שלו במשטרה ולחתום על טופס, שאת תוכנו לא הבין. "לא התווכחתי", הסביר. "חתמתי על המסמך - שחשבתי שהוא אישור מסירה. אבל אז בעצם ביטלו לי את הרישיון מחשש לשלום הציבור. למה? מה הקשר? יתרה מכך - קיבלתי במהלך החודשים הללו קריאה לשרת במילואים. במילואים כן, ונשק פרטי - לא?".

כשביקש להשיב לעצמו את הנשק, שוב הקשו עליו. "אמרו שעלי להגיש בקשה מחודשת לרישיון. שהם יסרבו לה ואז אגיש ערעור כדי שקצין מיוחד יוכל להחליט. למה הטרטור הזה?".

גם בתחום הרכב המשותף נמשכה ההתעללות הממסדית. "הרכב היה רשום על שמה של אשתי, אבל שילמנו עליו יחד. ביקשתי מחברת הביטוח שאני אמשיך לשלם את התשלומים אבל הם היו אטומים והוציאו את הרכב למכירה פומבית, למרות שהתחננתי והסברתי כמה הרכב חשוב לי".

"אני נשוי למי ששחטה את בני"

כשדבר הרצח המחריד התפרסם ברחבי המדינה, פסיכולוגים ועורכי דין יצרו קשר עם דורון. אך דווקא גוף אחד לא יצר איתו קשר עד כה כדי להסביר לו את זכויותיו - הביטוח הלאומי. "אבל מה כן קיבלתי מהם?", הוא מסביר, "מכתב עם דרישה לתשלום חוב שצברתי מפני שלא עבדתי בחודשים שאחרי הרצח".

לטענת הביטוח הלאומי, דרישת התשלום היא על שנת 23'. אך מעיון במסמכים שדורון הציג וקבלות על תשלומים, עולה כי הוא עבד ברוב שנת 23', והעביר תשלומים על החודשים האחרים. בספטמבר 24' (חודשיים לאחר הרצח) העביר תשלום חוב שדרשו ממנו. אך במארס 2025 קיבל מכתב שהוא חייב על כל שנת 24'.

הס טוען שהוא שילם את המבוקש, כך שאינו מבין את הפער וכיצד פתאום תפח החוב. ובכלל, מדוע דורשים ממנו לשלם אחרי הרצח. "התקשרתי לביטוח הלאומי לנסות לברר מה הן הזכויות שלי. אבל לפקידות לא היה מושג מה אני רוצה ועל מה אני מדבר, אם מגיע לי משהו ואיך עלי לנהוג. אבל הפקידה כן ידעה לומר לי שאת החוב אני חייב לשלם בכל מקרה. והנה שוב אני מטורטר במקום להשקיע את כוחות הנפש בשיקום והחלמה".

למרות כל הדברים הקשים שתוארו עד כה, מה ששובר את דורון בצורה קשה היא העובדה הלא מתקבלת על הדעת שלא הצליח להתגרש עד כה מרוצחת בנו שאובחנה כפסיכוטית, בגלל גרירת הרגליים של בית הדין הרבני ומוסדות המדינה, שלא חושבים מחוץ לקופסה תוך הבנה ורגישות למקרה המורכב שלפניהם.

"אין פה היגיון. התחתנו בחו"ל בחתונה אזרחית. בהתחלה הלכתי עצמאית לרבנות ואמרו לי שם שיש תהליך. דיברתי עם עורכת דין שקיבלתי מהמדינה והיא מחכה לרבנות שתזוז. חודשים ארוכים אני מבקש להתגרש. בהתחלה הם חיכו לחוות דעת פסיכיאטרית מהמחוזי. לקח להם חודשים ארוכים לקבל את חוות הדעת הזו. כשחוות הדעת הזו הגיעה סוף־סוף, הרבנות ביקשה להוציא חוות דעת פסיכיאטרית מבית החולים הפסיכיאטרי שלוותא.

"אני מנסה לתאם ללא הצלחה בין עורכת הדין שלי לרבנות. אני לא מקבל שום חומר, כי החומר הרפואי חסוי. כל פעם אני שומע תירוץ אחר. אני לא מבין למה מעבירים אותי את מסכת הייסורים הזו. למה לא מבטלים את הנישואים הללו. אני לא יכול להשתקם אם אני נשוי לרוצחת של הבן שלי, לא משנה אם היא שפויה או לא. לא משנה מה הנסיבות. אני עוד קשור למי שרצחה, למי ששחטה למעשה את הבן שלי ואת הכלבה שלי. אם זה היה גבר ולא אישה זה היה נגמר אחרת ומהר בבית הדין".

לצד העובדה שהוא כבול לנישואין, דורון מתמודד עם העובדה שעד היום לא טרח לשתף אותו איש במה שקרה באותו יום ארור. גם לא בדוח תוצאות הנתיחה שלאחר המוות, עליו חתם מתוך מטרה לדעת את האמת.

"עוד כמה ימים שמים מצבה, ממש תכף כבר שנה לרצח. אני לא ישן לילה אחד שלם מאז. מעסיק את עצמי במחשבות מה היה שם. הרבה סימני שאלה שנותרו. הפסיכולוגית שלי אמרה שכאשר אדע תשובות זה יסייע לתהליך ההחלמה שלי. קראתי את כל הפרטים בכתבות, אבל עד היום איש לא שיתף אותי בכלום. אני לא חשוב מספיק כדי לקבל תשובות לשאלות שלי?

"עורכת הדין אמרה לי שהולכים לקראת כתב אישום של סיגל, ושאהיה מוכן. כתב האישום הודלף כמה דקות לפני כן לתקשורת. כל הזמן חשבתי שהיא רצחה אותם עם הגרזן. בסוף הבנתי מהתקשורת שבכלל זה היה עם סכין‏. למה המשטרה השאירה אותי במחשבות על הגרזן? ‏יש לי שאלות, אני אבא. ‏אמרו לי שאני היורש של המידע, שאני אדע הכל, אבל אני לא יודע כלום".

עם סיום ימי השבעה התבקש דורון להגיע כל שבוע מבית הוריו לת"א לחקירה. "אחת החקירות היתה יותר משבע שעות. ‏חקרו אותי שעות על גבי שעות מייד אחרי שישבתי שבעה על רצח בני היחיד. היו ימים שיצאתי מתחנת המשטרה בוכה ומפורק. למה ממשיכים להקשות עלי? סיפרתי למשטרה את כל מה שידעתי, רק כדי שיעזבו אותי בשקט. הם ניצלו את זה וחפרו עוד ועוד. זה היה ‏סיוט שלא נגמר ועכשיו אני נלחם לדעת מה קרה? למה זה קרה? מה עבר על ליאם באותם רגעים? איך הוא הרגיש?".

דורון לא מבין מדוע אב שכול שעבר את הטרגדיה הנוראה ביותר לא זוכה לקמצוץ אמפתיה, ליווי וסיוע. הוא אינו מבין מדוע היחס אליו חסר רגישות כל כך. "כרגע אני מקבל רק טיפול פסיכולוגי וסיוע של עורך דין מהמדינה", הוא מסכם בעצב. "הרגשתי שאני לא יכול יותר. שזה יותר מדי. חשוב לי שכל המדינה תדע מה עובר על אבא מהרגע שאיבד את הילד היחיד שלו ברצח מחריד, את כל המשפחה שלו בערב אחד".

תגובות

מהמשטרה נמסר בתגובה: "ככלל, בחינת החזרת רישיון נשק אישי מתבצעת אך ורק לאחר הגשת בקשה רשמית. בעניינו של הפונה לא הוגשה כל בקשה רשמית עד כה, וכשזו תתקבל היא תיבחן בהתאם לנהלים ולשיקולים מקצועיים שמטבע הדברים לא נפרט אודותיהם באמצעי התקשורת".

מהרבנות הראשית נמסר בתגובה: "מדובר בתיק לא שגרתי שבו יש צורך במינוי אפוטרופוס שייצג את ענייניה של האישה בכל התחומים. בית הדין פנה לרשויות המדינה בבקשה למנות אפוטרופוס כנ"ל כדי לזרז את סיום ההתדיינות מוקדם ככל האפשר. ברגע שימונה אפוטרופוס, בית הדין יוכל לדון בכל הנושאים הנוגעים להתרת הקשר בין בני הזוג".

מביטוח לאומי לא נתקבלה תגובה עד למועד סגירת הגיליון.

למעוניינים לתרום לשיקומו של דורון

https://giveback.co.il/project/83530