"שכונת עשירים בלי אוטובוסים": תושבי השכונה הירושלמית נתקעים בבלגן בירוקרטי

שכונה לעשירים בלבד? בחודשים האחרונים הולכת ומתאכלסת אחת מהשכונות הצעירות המבטיחות בבירה, "מורדות ארנונה", הנמצאת בסמוך לקיבוץ רמת רחל ושכונת ארנונה המקורית. הפרויקטים בשכונה המתפתחת מכילים עשרות בניינים שעתידים לאכלס אלפי בני אדם, ביניהם משפחות עם ילדים קטנים והמוני בני נוער. למעשה, כבר בחודשים האחרונים השכונה מתאכלסת בקצב מהיר, וכבר עכשיו היא מכילה דיירים חדשים. בתוך הכאוס המאפיין מעבר דירה, שמו לב התושבים הטריים לבעיה אחת מרכזית – השכונה תוכננה בלי לתת מענה הולם לסוגיית התחבורה הציבורית. המשמעות – תושבי השכונה, ההולכת וגדלה מיום ליום וביניהם מבוגרים, תלמידי בית ספר וכן "סתם" כאלה שמעדיפים להתנייד באמצעות תחבורה ציבורית, נאלצים להתבסס על הרכב הפרטי או על מוניות, כאלה שרואים יותר ויותר בנוף הבניינים החדשים.

לשם הבנת הסיטואציה הבעייתית, בלשון המעטה, יש צורך להבין את מבנה השכונה החדשה. נכון להיום לשכונה כניסה ויציאה אחת, הנמצאות שתיהן בצומת מחוץ לקיבוץ רמת רחל. בסמוך לשם ניצבת תחנת אוטובוס אחת, בה עובר אחת ל-20 דקות קו מעגלי בודד שמספרו 512, היוצא משכונת ארמון הנציב, עובר באזור התעשייה תלפיות, בקניון מלחה ובצומת אורה ומיד לאחר מכן חוזר לתחנה ממנו יצא. אותה התחנה (שבכנות נראה שלא מועילה לאף אחד מתושבי השכונה והוצבה לשם "סימון הווי" בלבד) נמצאת במרחק של יותר מעשרים דקות הליכה לחלק מתושבי השכונה, המתגוררים בחלקה המתקדם יותר.

בכל מקרה, אם ממשיכים לצעוד כחמש דקות מאותה תחנה מגיעים לדרך חברון – אחד מהצירים המרכזיים בירושלים, בו עוברים אוטובוסים רבים המחברים את העיר מקצה לקצה. החישוב פשוט – אם התמזל מזלך ואתה וילדיך מתגוררים יחסית ביציאה מהשכונה, ייקח לכם בין רבע שעה לעשרים דקות להגיע לציר המרכזי בו עוברים קווי האוטובוס המרכזיים. במידה ואתם מתגוררים מעבר לאותו קו דמיוני ששרטטנו עבור הדוגמה, כדאי שתפתחו את אחת מאפליקציות הזמנת המוניות בטלפון הנייד, או שתיאלצו לצעוד כחצי שעה, פלוס מינוס, כדי לעלות על אוטובוס בציר המרכזי.

"אני והילדים עברנו להתגורר בשכונה לפני חודשיים", מציינת בשיחה עם "ישראל היום" שני, שנאלצת למצוא, כמו הורים רבים בשכונה, פתרונות יצירתיים עבור ילדיהם. "הילד הגדול שלי לומד בשכונת מלחה. תחנת האוטובוס הקרובה ביותר אליו נמצאת במרחק רבע שעה הליכה מאיתנו. בזמן שהכבישים, בהם עוברים טרקטורים ומשאיות, נותרים פנויים ממכשולים ומאשפה – המדרכות מלאות בקרשים, ברזלים למיניהם, פועלים והמוני חומרי בניין זרוקים. כמו רבים נוספים, הילד שלי נאלץ לצעוד במסלול מכשולים של ממש, כשלפעמים הוא נאלץ לצעוד על הכביש בין כלי הרכב השונים – והכל כדי להגיע לתחנת אוטובוס בה עובר קו אחד".

תושבי השכונה הבינו שמדובר במצב מסכן חיים, וכי זה רק עניין של זמן עד שהמצב יביא לפגיעה בגוף בשל הכשלים המרובים שרק הולכים ומצטברים; תוך ימים בודדים הם הגישו מכתב לרשות הארצית לתחבורה ציבורית, בו פירטו את הצורך הממשי בפתרון לסוגיה מסכנת-החיים. באופן אירוני, מנותק לחלוטין מהנעשה בשטח, תגובת הרשות הייתה דווקא שהכבישים הם אלה שלא מאפשרים מעבר של כלי רכב: "הכביש החדש בשכונה אינו מאפשר מעבר של קו תחבורה ציבורית סדיר וטרם הוסדרו תחנות ברחוב", נכתב. "המענה לשירות תחבורה ציבורית הוא על בסיס קו 88 בקצה רחוב גרשון אבנר וקו 512. כאשר תוסדר התשתית המתאימה לתחבורה ציבורית, כולל הסדרת תחנות לאורך הרחוב, נפעל להכנסת השירות לאזור החדש".

ובכן, אולי זה המקום להדגיש את מה שברשות הארצית לתחבורה ציבורית יודעים, אבל נדמה ששכחו עם המענה על המכתב – בשלב הנוכחי תושבי השכונה לא מבקשים פתרון קבוע, "סדיר" כלשון המכתב, כזה המכיל עשרות תחנות אוטובוס מוצלות ותדירות גבוהה. התושבים מבקשים מערך היסעים חלופי שיעבור בשני הרחובות המרכזיים בשכונה המתפתחת, ויהווה אלטרנטיבה זמנית לעשרות התלמידים והמבוגרים שנאלצים להתנייד בכוחות עצמם בדרך לתחנות האוטובוס הרלוונטיות עבורם באמת.

עוד חשוב לציין כי התושבים רואים עין בעין עם הרשות את העובדה כי הכבישים לא מאפשרים מעבר של אוטובוס רגיל, בטח לא כזה כפול, בשל צפיפותם. לעומת זאת מצב האספלט מאפשר מעבר רכבים, ממש כפי שהרכבים הפרטיים והמשאיות שעוברות עליו מדי יום מוכיחים, בניגוד מוחלט לכתוב בתגובה המנותקת שהתקבלה לאחר שליחת המכתב לרשות. ובכל זאת, אם המקום צפוף מדי, מה, למשל, לגבי מיניבוס? מה לגבי רכב היסעים זהה לאותו קו 88, שנוסע ברחוב גרשון אבנר, אחד הרחובות הצרים בבירה ומצליח להשתחל בו בלי בעיה, בשל העובדה שהוא קטן יותר ממיניבוס?

"מדובר בסכנת חיים, פשוטו כמשמעו", מוסיפה שני. "הילד שלי מתלונן על המרחק, על חוסר הנעימות, הוא חוזר הביתה בכל יום ומעיד שהוא מרגיש לא בטוח ולא מוגן. לא פעם הוא מאחר לבית הספר ובשל כך אני נאלצת לקחת אותו בבקרים. אין לי איך לתאר עד כמה זה מכביד על שגרת החיים". בהמשך דבריה, פונה שני לגורמים הנוגעים בדבר: "אני מבקשת שתהיה הסדרה של העניין הזה. כרגע, אין לילד שלי ולשאר ילדי השכונה אפשרות להגיע בבטחה לבית הספר. מדובר בעניין בסיסי, לא רחוק היום שאחד הילדים ייפגע בשל הרשלנות".

אף אחד לא לוקח אחריות

בסיום אותו מכתב, ציינו ברשות הארצית לתחבורה ציבורית כי הסדרת התשתיות הנדרשות (אותה הסדרה שמהווה תנאי על מנת להכניס קווי אוטובוס סדירים לשכונה החדשה) נמצאת בכלל תחת הנהלת הפרויקט ותחת סמכות עיריית ירושלים. במשפט זה, הוכיחו ברשות עד כמה יד ימין לא יודעת מיד שמאל, ועד כמה כלל הגופים המעורבים בפרויקט חוגגים על חשבון התושבים. גורמת בכירה המעורה בפרטי הפרויקט בעיריית ירושלים אמרה ל"ישראל היום" כי הדבר היחיד שמהווה סכנת חיים, נכון לכרגע, הוא החשיבה על הכנסת תחבורה ציבורית לאזור – ולא המצב הנוכחי.

בהמשך, ציינה אותה גורמת כי מי שאמורים לאשר לעירייה לפתוח את הכבישים אלה הקבלנים עצמם. בתגובה הרשמית מהעירייה, אגב, האצבע המאשימה הופנתה בכלל למשרד התחבורה: "עיריית ירושלים, באמצעות חברת מוריה, מבצעת עבודות פיתוח תשתיות בשכונה החדשה, ובכלל זה פעולות להסדרת תחבורה ציבורית לטובת תושבי השכונה. על מנת לאפשר את פתיחת הציר לתחבורה ציבורית, נדרש שכלל התוואי יהיה פנוי לחלוטין. בשל העובדה שמספר רחובות טרם פונו בשל עבודות יזמים וציוד המוצב לאורך הציר, לא ניתן להפעיל תחבורה ציבורית במתחם". שוב, אותו ניתוק מוכר שמעלה את השאלה – למה לא להפעיל מערך היסעים ברחובות הפנויים? בסיום, מסרה העירייה כי "הצפי לפתיחת כלל הציר לתנועה עומד על כארבעה חודשים. יצוין כי התכניות להפעלת תחבורה ציבורית נמצאות באחריות משרד התחבורה".

אם חשבנו שעד עכשיו ההתנהלות הייתה חלמאית, בחלק הרלוונטי של המענה שהעביר משרד התחבורה נכתב ש"בשלב זה, בשל העובדה שהכבישים החדשים בשכונה לא מתאימים למעבר סדיר של אוטובוסים, לא ניתן להפעיל תחבורה ציבורית ברחובות שנבנים ומתאכלסים בימים אלו. הבניינים שהחלו להתאכלס נמצאים במרחק הליכה מאחת משתי הנקודות הללו. המשרד מודע לאי הנוחות הזמנית ונערך יחד עם עיריית ירושלים ותכנית אב לתחבורה ירושלים להפעלת שירות תחבורה ציבורית שייתן מענה לכלל השכונה עם פתיחת ציר התנועה כציר מתאים למעבר אוטובוסים, והסדרת תחנות חדשות".

כמו תלמידים טובים, מיד לאחר המענה פנינו גם לקבלת תגובה מצוות תכנית אב לתחבורה בירושלים, שמהווה חלק מהותי מתכנון וביצוע עבודות התחבורה הציבורית החדשות באזור. "הצוות פועל בשיתוף משרד התחבורה להפעלת שירות תחבורה ציבורית שייתן מענה איכותי לתושבי שכונת מורדות ארנונה", פתחו בתגובתם. ״עם פתיחת ציר התנועה העובר בשכונה על ידי הגורמים המורשים ועם העמדת כלל התשתיות הדרושות להפעלת מערך תחבורה מכל סוג על פי נהלי משרד התחבורה, יתווספו לשכונה שני קווי אוטובוסים חדשים - האחד לכיוון תלפיות מזרח והשני לכיוון תלפיות״. השאלה הנשאלת, היא, מי הם אותם גורמים מורשים עלומים, שאחראיים על גורל ילדי תושבי השכונה?

הגורמים המורשים העלומים: מי אחראי על גורל הילדים?

בירור קצר העלה כי אותם "גורמים מורשים" הם חברת מוריה והנהלת הפרויקט. חברת מוריה, למעשה, היא זרוע הביצוע של עיריית ירושלים ושל משרד התחבורה – ובסמכותה, לפי תגובת צוות תכנית אב לתחבורה, לתת את האישור להפעיל תחבורה ציבורית בשכונה החדשה. מבולבלים? גם אנחנו. בעיריית ירושלים מפנים אצבע כלפי משרד התחבורה, בעוד אנשי תכנית צוות אב לתחבורה מפילים בכלל את האחריות על חברת הבת של עיריית ירושלים.

בזמן שהתושבים מנסים למצוא פתרונות ומחפשים גוף לפנות אליו, כל גורם מעביר את האחריות לבא אחריו בתור. בפועל, תלמידי בתי הספר מאחרים בבקרים, מבוגרים לא מגיעים למחוז חפצם – וכל זה מבלי שהחופש הגדול הגיע. מה יקרה בעוד פחות מחודש, כאשר תלמידי ישראל יצאו לחופשה הגדולה בשנת הלימודים? איזה גוף ייקח את האחריות על נער או נערה שיפגעו, חלילה, ממכשול ברזל או מטרקטור שנוסע במהירות בכביש? בזמן שעיריית ירושלים משקיעה המוני משאבים בעידוד תושבי העיר לעבור להתנייד בתחבורה ציבורית, נראה שבפועל – הדבר פשוט לא עובד. זה הזמן להוציא את הטלפון הנייד, להיכנס לאחת מאפליקציות הזמנת המוניות ולהזמין אחת – לא לפני שסוגרים את הפרסומת של עיריית ירושלים, המעודדת את הציבור להשתמש בתחבורה הציבורית המעולה בה בורכה העיר שחוברה לה יחדיו.