82 סטארטפים מתחום הפוד טק פעלו בקריית שמונה באוקטובר 2023. הן הפכו את חממת הפודטק האזורית לאחד המוקדים החדשניים והשאפתניים בישראל. עשרות מעבדות מחקר, מאות עובדים, השקעות של תנובה, אראל מרגלית וגופים פילנתרופיים – הכול נעצר באחת עם פינוי העיר בתקופת המלחמה מול חזבאללה.
כיום, כשמונה חודשים לאחר הפסקת האש, פחות מעשר חברות צפויות לחזור לפעול באזור.
"ערב המלחמה התחיל פה לרתוח אקו־סיסטם", מספר עופר ריבלין, יו"ר מנהלת הפודטק בצפון. "הרגשת את הווייב. הייתה כאן קרקע פורייה לפיתוח חממות, אראל מרגלית השקיע, תנובה זכתה במכרז, הכל היה על מסלול. ואז – הכל קרס. נשארה חברה אחת פעילה. כל השאר נפוצו לכל עבר".
החברות שפעלו באזור עוסקות בטכנולוגיות מזון מתקדמות, לעיתים סביב אורגניזמים חיים שמחייבים תנאים ייחודיים ומדויקים. העברת ציוד מעבדה כזה, לדבריו, עולה כחצי מיליון שקלים בממוצע, ולעיתים אף יותר. כל החברות שהעבירו את פעילותן – עשו זאת מכיסן. המדינה כמעט ולא פיצתה אותן.
הנזק לא מסתכם רק במעבדות או בציוד: כוח האדם התפזר, עובדים מצאו חלופות בשוק העבודה ולא יחזרו. "יש חברה שפונתה מקיבוץ בגליל העליון, וצמחה בעשרות אחוזים מאז שפונתה", מספר ריבלין. "אבל המשקיעים אומרים – לא חוזרים הביתה נשארים באזור יקנעם. העובדת רוצה לחזור, אבל העבודה לא חוזרת. ואין לה בררה".
בינתיים, קרן פילנתרופית בשם The Day After Fund גייסה 7.5 מיליון שקלים בעזרת מכללת תל חי, במטרה להחזיר את החממה לחיים. מתוך 26 חברות שהגישו בקשה, נבחרו שמונה, וכל אחת תקבל עד חצי מיליון שקלים – סכום שמכסה בקושי את עלויות המעבר בלבד וישולם בארבעה תשלומים במשך שנה. משרדי הממשלה, כך לפי ריבלין, אמנם מביעים נכונות – אך בפועל "הקולות הקוראים מגיעים מפילנתרופיה, לא מהמדינה. הפקידים טובים, אבל התקציבים נודדים למקומות אחרים".
אמה קביטניצקי, מנכ"לית ובעלת חברת נו־ברסיס שהעסיקה לפני המלחמה 12 עובדים בפארק התעשייה תל חי, מספרת על חודשים של תסכול: "המעבדה שלנו נפגעה ישירות מטיל. כל הציוד הושמד. לא קיבלנו שקל אחד מהמדינה. אנחנו כבר עם השמאי העשירי. מדובר במכשירים מדוייקים שאי אפשר להשתמש בהם אם נפגעו מהדף. והשמאי רוצה לראות פגיעה פיזית. בנוסף קנינו ציוד יד שנייה לחסוך כסף ועל זה המדינה לא מפצה. פיטרנו עובדים, העברנו את החברה ליבנה, גייסנו אנשים מחדש, והיום – שוב פיטרנו כדי לנסות לחזור צפונה".
הבירוקרטיה והאטימות לא מסתיימת בפיצויים. במהלך המלחמה פנתה נו־ברסיס לתכנית תמיכה ממשלתית. לפי הקריטריונים, החברות במרכז מקבלות תמיכה של חמישים אחוז והצפוניות שבעים אחוז. התשובה של המדינה היתה , "החברה אינה נחשבת לצפונית – מאחר והועתקה זמנית למרכז. "אמרו לנו – אתם לא שונים מחברות שפועלות בגוש דן. זאת אחרי טיל שפגע במעבדה שלנו בצפון", היא אומרת בכאב.
גם מיכאל גורדון, מנכ"ל חברת בלוטריי, מתאר מאבק דומה. "היינו חמישה עובדים לפני המלחמה, היום אנחנו שמונה, כולם מצפון. לקח לנו חצי שנה להתאקלם מחדש בקצרין. פנינו למדינה, ורק באפריל 24 קיבלנו מקדמות ראשונות. עד אז – הוצאנו הכול מכיסנו. גם עכשיו קיבלנו פחות ממחצית מהפיצויים. הגשנו חשבוניות על המעבר, השכירות, הכול. והורידו לנו מס במקור".
המשותף לכל הסיפורים הוא תחושת הנטישה מצד המדינה. יזמים שהקימו חברות שמוכרות לעשרות מדינות בעולם, משקיעים שמאמינים בפוטנציאל הצפון, עובדים שבחרו לא לנטוש – כולם נאלצים להיאבק לבד, מול שמאים שלא מבינים בציוד מדעי, בירוקרטיה מסורבלת והיעדר תמיכה שיטתית. משרדי הממשלה מבטיחים להצטרף בתמיכה המשך, אבל ההוצאות של המשקיעים הן בזמן אמת. בעלי החברות שאיתם שוחחנו מסבירים כי הפיתרון הוא סל מהיר לכל חברה, שיבדוק את העלויות שלה.
90 אחוז מהחברות רוצות לחזור", מדגיש ריבלין. "אבל בלי עזרה אמיתית – זה לא יקרה. קל לתושבי המרכז לקרוא על המסכנים בפריפריה. אבל כאן צריכה לקום הזדמנות לאומית. ביום שתל חי תהפוך לאוניברסיטה, יהיו כאן מאה דוקטורנטים וקהילה מדעית שלמה. זאת הזדמנות שאסור לפספס".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו