בימים שבהם מדברים על שוויון בנטל, יש מקומות שמתחילת המלחמה מתחלקים בנטל, כל אחד תורם את חלקו. כבר למעלה משנה וחצי שמדי יום שלישי קיבוץ חפץ חיים מתגייס להכין ארוחת ערב למשפחות המילואימניקים, שנמצאים באותו זמן בחזית. בימי השיא היו שם 64 לוחמים שעזבו את הקיבוץ, אבל לפחות משפחותיהם לא נשארו לבד ליד השולחן.
"זוכרת שפעם, כשבעלי היה יוצא למילואים, הייתי מקפלת את הילדים ויאללה לאמא שלי", מספרת עינב שוהם, שעומדת מאחורי המיזם. "לא היה מצב שאשאר לבד ואז היה מדובר בסך הכל בחודש. פה אתה לא יודע מתי המלחמה תסתיים ויש את הפחד לשלום החיילים. זה כוחה של קהילה, לשמור עליה גם בימים הקשים".
קיבוץ חפץ חיים הוא ישוב דתי הממוקם לא רחוק מגדרה וגרות בו 160 משפחות. עם פרוץ המלחמה מילואימניקים רבים במקום נענו לקריאת היחידה, עלו על מדים ונכנסו לקרבות ברצועה ובלבנון. מאחור נותרו נשותיהם, חלקן צעירות עם ילדים, שהיו שמחות לקבלת עזרה.
בהתחלה עלה בקיבוץ רעיון שכל שבוע יבשלו למספר משפחות ושבוע אחרי יבשלו למשפחות אחרות, עד שהוחלט להרים את הכפפה ומדי שבוע, בימי שלישי, לבשל לכל משפחה שתרצה ארוחת ערב חמה.
אל ביתה של עינב שוהם, שמפעילה משפחתון בישוב, הגיעו שלוש מחברותיה ובנות שכבת כיתה ח', שנענו לקריאה לסיוע, כשמכל עבר החלו לזרום תרומות לטובת הפרויקט. אחיה של עינב שלח שמן זית מקדומים, החווה של חוי זליגר, הנמצאת בקיבוץ, העבירה תבניות ביצים, 'הגינה של תמרי' שלחה ירקות, חבר אחר הסיע כלים חד פעמיים.
"ביקשנו מהקהילה להביא מצרכים והמזווה התמלא במהירות", עינב נזכרת. "אורז, קמח, סוכר, מלח. הייתה בקיבוץ, בתחילת המלחמה, כיתת חיילים שביקשנו ממנה 'כל מה שנשאר לכם, תביאו'. הביאו קופסאות טונה, מוצרי חלב. ראינו שיש הרבה פסטות, אז אמרנו 'היום נעשה פסטה למשפחות'. יש קמח? ננסה מאפים".
בתחילת המלחמה נרשם ביקוש שיא לארוחת הערב של ימי שלישי. עינב הייתה מבקשת מהורי ילדי המשפחתון, שהיא מפעילה, שלא יאחרו בגלל שבשעה ארבע אחר הצהריים מגיעות הבנות להכנת הארוחה, פורשות בסלון שולחנות ומפזרות עמדות בישול. הסבירה שהיא חייבת להוציא מנות עד השעה שש וחצי גג, יש אפילו אמהות שביקשו את הארוחה בשעה מוקדמת יותר.
"היה יום שהוצאנו כארבע מאות מנות פריקסה", עינב מספרת. "יש לי תנורים בבית, וטוסטר אובן וגריל בחוץ שאני מפעילה ואת המטבח של השכנים. כשהכנו פיצות התקשרנו לכולם בקיבוץ ואמרנו 'תחממו תנורים, מתחילים להזרים אליכם מגשים'".
לא סתם פיצות, אלא בתוך קופסה מהודרת, עם תבלינים בצד וליד בקבוק שתייה קרה. הן אפילו הכינו ערב אחד חצ'פורי. מה להן ולמאכל הלאומי, הגאורגי? אבל עינב וחברותיה למדו תוך כדי תנועה ואפילו קישטו את המאפה עם פטרוזיליה מעל, שלא יהיה רק טעים, אלא גם מצולחת לתפארת.
"אנחנו מכינות אוכל אפילו לאלה שאלרגיים לקמח, למוצרי חלב", היא מספרת. "ערב אחד עשינו קוסקוס, אבל לא משקיות, אלא מסולת. בנות ישבו והכינו. בכל חג אנחנו משתדלות לפנק. בחנוכה ובפורים משלוחי מנות. עכשיו בשבועות הכנו לכל משפחה עוגת גבינה. 22 עוגות בסך הכל כשבשנה שעברה הכמות הייתה יותר גדולה. החיילים תורמים למדינה וזו התרומה הקטנה שלנו אליהם".
22 עוגות בגלל שכעת יש בקיבוץ 22 גברים מגויסים למילואים. עינב מתעדכנת בתחילת השבוע במספר העולים על מדים, מיידעת בקבוצת המשפחות מה התפריט השבוע ומי שרוצה ארוחה חמה, נרשמת. את הארוחות משנעים ברכבים, ברגל, ואפילו בעגלול של המשפחתון. היה כבר מי שביקש מעינב שתכין ארוחה ספיישל למשפחה המתגוררת בכפר סבא. עינב אמרה שבשמחה, רק שיבוא לאסוף מאחר והעגלול לא מגיע עד לפנינת השרון.
"בהתחלה קיווינו שהמלחמה תהיה קצרה", עינב נאנחת. "מדי פעם אנחנו כותבים לקהילה שאנחנו רוצים להמשיך במיזם עד הניצחון כשאנחנו ביחד, כי כשאני הולכת למרכולית בשביל לקנות מצרכים, אני מחייבת את הקהילה. כולנו חלק בלתי נפרד מהפרויקט".
ואם המלחמה תימשך עוד שנה?
"בעזרת השם יהיו לנו הכוחות להמשיך עד הניצחון. אני לא אגיד שזה קל. הילדים שלי כל הזמן מקטרים 'הבית מבולגן'. אמרתי להם 'לא טוב לכם? בימי שלישי תצאו מהבית'".
עד לא מזמן עינב, אמא לשישה, נעזרה בבעלה מנשה, שבשנים האחרונות עבד ברפת של הקיבוץ. בימי שלישי, ימי החמ"ל, מנשה היה עוזר לסדר את השולחנות הכבדים, מדליק תנורים, אפילו שב-2022 אבחנו אצלו את מחלת הסרטן ולא נתנו הרבה תקוות שישרוד. בדצמבר האחרון מנשה נפטר.
"גם כשבעלי היה מאושפז במצב לא טוב הוא לא ויתר ואמר 'יש לך היום ארוחת ערב להכין, תבואי לבקר אותי אחרי שתסיימי'", עינב נזכרת. "ביום שני קמנו מהשבעה עליו, בשלישי כבר הכנו ארוחת ערב למשפחות. יש לי ילדים מקסימים וקהילה שלשמחתי ולצערי זכיתי לחוות אותה גם בשמחות וגם בעצב והיא לא עזבה אותי. אני כל הזמן מעסיקה את עצמי. אני היפרית. אם אני יושבת, אז אני שוקעת במחשבות".
בשבוע שעבר דירקטוריון 'הצוות של עינב' התכנס בביתה בכדי לדון על המשך הפעילות כששתי שאלות בוערות עלו על הפרק. הראשונה האם ממשיכים בקניית מוצרים, או מסתפקים בקבלת תרומות מהקהילה והשאלה השניה מה עושים עם הבנות הצעירות, שמסייעות להן בהכנות ובקרוב אמורות להתפזר באולפנות. האם אפשר להפיל את התיק על בנות שכבות צעירות יותר? עם כל כך הרבה חודשים של עבודה וכשאין סיום מלחמה באופק, צריך לחשוב על תוכנית ארוכת טווח.
עינב, בת ה-53, לא נחה לרגע. כשהצוות עוזב את ביתה בסיום העבודה, היא עוד נשארת לסדר. "אני לא אוהבת שמנקים לי את הבית", היא מודה בחיוך. "ברגע שיש לי תעסוקה, אני פורחת".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו