כבר 601 ימים בהם 58 חטופים עדיין מוחזקים בשבי. ביניהם, אלון אהל, אותו חמאס מחזיק במנהרות, ללא אור יום, כשהוא פצוע בעיניו. ישבנו עם קובי ועידית אהל לשיחה על הרגעים שאנחנו, הציבור, לא שותפים להם, לא יכולים לראות.
אנחנו ימים לפני חג השבועות, כולנו אחוזי תקווה שאת החג הזה אלון יזכה לחגוג עם משפחתו. איך נראים ארוחות שישי והחג שלכם?
"אלון מאוד אוהב את הארוחות המשפחתיות, מהשבוע הראשון של המלחמה אנחנו שמרנו על הלכידות המשפחתית ומקפידים על ארוחות שישי. אחד הדברים שהתווספו זה הקידוש. שמענו מאלי שרעבי שהם היו עושים קידוש על כוס מים בשבי. אלון אמר לו, 'כשאני יוצא החוצה אני רוצה לעשות קידוש', אז אנחנו כבר היום עושים קידוש בשביל להתכונן לעשות את זה יחד איתו", מספר קובי.
על מה אתם חושבים רגע לפני שהולכים לישון?
"בכל לילה אני שואלת את עצמי האם עשינו היום מספיק בשביל להחזיר את אלון?" מתארת עידית ומוסיפה "זה גם רגע של שקט, של תקווה. שבו אני אומרת לעצמי 'מחר אלון חוזר'". ב-600 יום שחלפו, קובי מסכם את היום כשהוא מתבונן בנוף: "זה משהו שכרגע אלון לא יכול לעשות. אני מסתכל על הנוף בשבילו".
עידית וקובי אהל בראיון ל"ישראל היום"
לשאלה איך נראית שגרת היום, הם מגיבים בחיוך ובהומור. קובי מסביר כי "אין שגרה של לקום בבוקר וללכת לעבודה ולתכנן קדימה. הכל נעצר ומכוון רק למטרה של להרים למודעות כל הזמן את עובדה שצריך להחזיר אותם". "אין שגרה שמייצרת תכלית, עם תהליך ותוצאה. אנחנו במשך 600 יום עושים כל יום משהו בשביל המטרה, להחזיר את אלון, ולא רואים את התוצאה מיידית", עידית מוסיפה.
מה עושים לכם הדיבורים על עסקה?
קובי: "כל עוד יושבים ומדברים, בסופו של דבר יגיעו לאיזשהו פתרון. אבל מצד שני, אני כל הזמן אומר, אותי מעניינת התוצאה. אולי בהתחלה יכולנו יותר להגיד שאפשר למשוך את הזמן, היום אנחנו יודעים שאסור למשוך את הזמן!".
יש איזושהי שיחה עם אלון שעולה לכם במחשבות מאז שנחטף?
"אלו כמה שיחות על התוכניות שלו לעתיד, הוא כל הזמן חשב מה הלאה. בפועל אנחנו נעצרנו ברגע ההתלבטות, הוא היה צריך לקבל את ההחלטות של מה ללכת ללמוד", אומר קובי. "אני מקווה שהוא יחזור וייקח לעצמו זמן, ויבין שלא צריך להגיע להחלטות מהר. אני מקווה שהתקופה הזאת לימדה אותו דברים, זה לימד אותנו, זה מלמד אותנו", מוסיפה עידית.
איזה מקום בבית מרגיש הכי ריק בעצמו?
"הפסנתר. הפסנתר נמצא בסלון, והפסנתר שותק כבר 601 יום. רונן, אחיו של אלון מנגן על גיטרה, אבל הוא גם קצת למד על הפסנתר, אז הוא מדי פעם שומר לו עליו, אבל עבורי שם אלון הכי חסר" משתף קובי.
עידית וקובי אהל בראיון ל"ישראל היום"
מה מחזיק אתכם אופטימיים?
"הידיעה שהוא חוזר חי. יש לנו מסע ארוך, לכולנו, לכל המשפחה, גם לרונן וענבר שמחכים לו", אומר קובי, "כולנו מכוונים לעשייה הזו. כל עשייה זה כמו חציבה בסלע. הסדק לאט-לאט גדל עד שייכנסו המים ויזרמו, ובעצם יביא אותנו למקום שאנחנו יודעים שאנחנו נהיה בו".
"אני וקובי לעולם לא הרגשנו קורבן של הנסיבות, ולכן היכולת כל הזמן לגייס אופטימיות ותקווה היא באה מהמקום של הסתכלות קדימה", מוסיפה עידית.
לצד האופטימיות והתקווה, בטח יש רגעים שאתם גם נשברים.
"יש רגעים קשים, בדרך כלל כשאנחנו בבית עם עצמנו אז זה משתחרר. יש גם תקופות. בחודשים האחרונים זו אחת התקופות הכי קשות לנו בכל ה-600 יום האלה. מהרגע שראינו את השבים שהיו עם אלון- אלי שרעבי, אור לוי ואלי-ה כהן, הבנו מה המצב, וזאת הייתה איזושהי נקודת שבר שמצד אחד הפילה אותנו, מצד שני גרמה לנו לעשות הרבה יותר" אומר קובי.
"כמו לכל בן אדם שיש לו המון צדדים, לפעמים יש יום שקמים ברע ולפעמים יש יום שקמים בטוב. אין בזה שוני. מותר לי לא להיות חזקה, אבל גם כשיש ירידה, תמיד יש עלייה" אומרת עידית באופטימיות.
עידית לובשת בשיחתנו חולצה עם כיתוב בלשון הווה: "אלון חוזר לחיבוק של אמא". "יש לי בראש את הרגע הראשון ברעים" מודה קובי עם חיוך ודמעה. "אני רואה אותו נכנס עם החיוך שלו, אבל זה מין חיוך כזה שהוא כאילו לא מבין מה קרה פה. זה מין חיוך כזה של 'וואו, הצלחתי, עשיתי את זה, אני אתכם'!".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו