קשה לתאם עם אורנה שמעוני. אף שהיא בת 84, היא עדיין מתרוצצת. הרצון לשנות את המציאות, והאמונה שמחאה עממית יכולה ליצור שינוי, עדיין בוערים בה, עוד מימיה כאחת ממנהיגות "ארבע אימהות". אנו מקיימים את הראיון איתה ועם חברתה לתנועה, זהרה ענתבי, לרגל 25 שנה לצאת צה"ל מלבנון, המטרה שלמענה נאבקו.
איך תנועה אזרחית מצליחה לשנות מציאות?
"מלחמת לבנון, שנפתחה במבצע של"ג, אמורה היתה להימשך ימים ספורים ונמשכה שלוש שנים רצופות, עד 1985", אומרת שמעוני. "כשפרס ושמיר היו ראשי ממשלה, הם נסוגו מלבנון והשאירו את צה"ל ברצועת ביטחון שאמורה היתה להיות ברוחב 1 ק"מ, ושמטרתה היתה למנוע כניסה רגלית של מחבלי חיזבאללה לארץ ופגיעה בתושבי הצפון. ברצועה הזאת נשארנו 15 שנה. כבר ב־1987 התחלתי לחקור, והחזקתי בעמדתי שרצועת הביטחון לא מגינה על הצפון. חיזבאללה משתלטת על צבא לבנון ונהרגים לנו המון חיילים".
שמעוני חשה שהמדינה תקועה בקיבעון ובקיפאון מחשבתי, ושאיש לא בודק או בוחן את המציאות, שהפכה כמעט לאקסיומה ביטחונית שלא ניתנת לערעור. "כל משפחתי, שלושה בנים, שתי בנות ובעל, כולל החתנים והנכדים - כולם היו נגדי. ועדיין דבקתי בעמדתי. מלחמת לבנון ישנה איתי במיטה 18 שנה. ב־1992 התאלמנתי, ופתאום פחות היה אכפת לי מה יגידו עלי. התחלתי להביע את עמדתי בגלוי. נכון, אני סתם אישה, אין לי דרגה ואין לי כלום, אבל כשמוטה גור הגיע לנחם אותנו בשבעה, שיתפתי אותו במחשבות שלי - והוא הסכים איתי. עד 1997 לבנון הפכה להיות עניין מרכזי אצלי".
האסון ששינה הכל
שמעוני הצטרפה לתנועה באופן רשמי לאחר אסון המסוקים, שבו נהרגו 73 חיילים בדרכם צפונה. האימהות האחרות בתנועה היו צעירות ממנה. "בהתחלה היה הרבה אנטגוניזם כלפינו, גם מהתקשורת וגם מהציבור. רק מאוחר יותר קיבלנו גיבוי מאלופים בדימוס. המחאה שלנו התחילה לעבוד כי הבאנו קול שונה ואחר מתנועת 'נשים בשחור', למשל, שכבר שנים עומדות בכיכר פריז בירושלים בימי שישי ולא יוצרות שינוי. הן סטטיות - אנחנו הכנסנו פעילות אקטיבית. היום זה נראה מאוד טבעי, אבל אז זה לא היה.
"כך הגענו לתקשורת, ובאמצעותה לסלון הבית. זה לא היה פשוט. השתמשנו בגימיקים כדי להדליק את התקשורת, אבל כל גימיק היה מאוד מדויק. למשל, היו כל מיני מסעות, בכל פעם באמצעי אחר: פעם מסע ג'יפים, פעם אופניים, פעם טרקטורונים. למסעות היתה מטרה כפולה: גם, כאמור, למשוך את תשומת הלב של התקשורת ובאמצעותה להגיע לציבור הרחב, וגם להגיע לאנשים ממש, לשמוע ולהשמיע פיזית, פנים אל פנים. הדיונים האלה היו מרתקים. זה כבר לא היה גימיק, אלא זו היתה מטרה בפני עצמה.
"היום, כשאני שואלת את התקשורת למה לא מסקרים את ההפגנות, הם אומרים לי שזה כבר נעשה בתקופה שלנו. חשוב לי מאוד להדגיש: מי שיצא מלבנון היה ראש ממשלת ישראל. היינו גורם משמעותי שלחץ על חברי הכנסת, השרים והתקשורת. היינו קרצייה מהלכת. תנועת מחאה משפיעה מאוד על הציבור, על העם ועל מנהיגיו, אבל אם אין ראש ממשלה שמשוכנע בצעד - זה פשוט לא יקרה. לאט־לאט ראינו איך אנחנו עולות בסקרים. בסופו של דבר היה רוב בעם שתמך בנסיגה, אך רק חלק בתזמון".
שמעוני עצמה מודה שזה לא היה חלק, ושעד היום יש כאלה שתוקפים אותה ואומרים שהיא וחברותיה המליכו את סינוואר והביאו אותנו לערב 7 באוקטובר.
הסדקים הראשונים
לדעת זהרה ענתבי (73), אחת מארבע האימהות שהקימו את התנועה, נקודת המפנה היתה אסון המסוקים. לפניו, "כל המדינה היתה כמו מכושפת בכל הנוגע ללבנון. הגנרלים אמרו שאנחנו חייבים להישאר שם כדי להגן על יישובי הצפון. היו אומרים לחיילים בכניסתם לרצועת הביטחון להסתכל אחורה, ולראות את האורות המנצנצים של קריית שמונה שעל תושביה הם מגינים - וזהו. איזה חייל יכול היה להתנגד לטיעון כזה?
"עוד קודם לכך ראינו שבכל פעם שצה"ל פוגע בטעות באזרחים לבנונים - אנחנו, תושבי הצפון, חוטפים. האסון הביא להבנה שמוכרחים לשנות פאזה. זה נראה שעד אז אף אחד לא נתן לזה את הדעת. זה גרם לציבור להסתכל על המציאות נכוחה ולראות כמה דם נשפך לשווא. 73 צעירים נפלו אל מותם. ההבנה של מה שקרה היתה בלתי נתפסת.
"כולנו היינו שבויים בקונספציה שרצועת הביטחון חשובה לביטחון. החברה הישראלית היתה מכושפת בכל הנוגע לצבא וביטחון, ואנחנו נכנסנו ל'עיר האסורה' והבענו דעה הפוכה לגוורדיה. היחס לחיילים ברצועת הביטחון היה שלכאורה יש חומר זול שקל לבזבז. איש לא עצר וחשב מה המטרה. אסון המסוקים היה זעזוע לתוך הרחם, לתוך מה שמייצר חיים, ואז הצעקה עלתה מתוך הרחם. זה מה שסדק את החומות של המחשבה המורגלת".
לא זכורה לי תנועה אזרחית שהצליחה לשנות מציאות מאז. איך את מסבירה את ההצלחה שלכן?
"קודם כל - זה היה מהלך מאוד ארוך. שנית - הבאנו עובדות, בלי ראייה מקטבת של ימין ושמאל. שאפנו ללב הקונצנזוס, וניסינו לגרום לציבור לשאול שאלות. לכל חבר כנסת ושר הבאנו חוברת דקה עם אינפורמציה על לבנון, וגילינו בורות אמיתית. היתה תחושה שלבנון רחוקה, ושרצועת הביטחון היא הכרח חיוני. כלומר, ההצלחה שלנו נבעה מכמה דברים: מטרה מאוד ממוקדת לאורך שנים, בשילוב הדם שנשפך שם בלי סוף, השאלות שהתחילו לעלות מהציבור, ומאמץ מתמיד מול התקשורת ומנהיגי הציבור".
ענתבי מתארת שינוי איטי גם בקרב הציבור, אבל גם בתנועה עצמה. יחד הן גיבשו הצעה ליציאה מלבנון, לחזרה לגבולות המדינה וללחימה מתוכם. בעיניה, כאן היה הכשל. "היינו צריכים להיות מוכנים, גם מוסרית, להילחם מתוך הארץ שלנו. עשינו מהלך נכון - ואחר כך הכל הסתבך. אהוד ברק הבטיח שעל כל הפרה שהיא, אנחנו הולכים להגיד ולדרוש שמדינת לבנון תישא באחריות, ולא חיזבאללה. לו היינו עושים את זה - לא היו 'טפטופים' וחיזבאללה לא היה מתעצם. היינו צריכים להגיב על כל הפרה, בלי לשים לב ללחץ בינלאומי. הבעיה לא היתה בנסיגה עצמה, אלא בחוסר העמידה שלנו במילה שלנו", היא מבהירה.
"היה נוח ללעוג לנו"
ענתבי מתארת את הבוז שהיה בתחילת הדרך לתנועה עצמה, בעיקר משום שהיו אלה נשים ש"העזו" לדבר על ביטחון ולהתעמת עם גנרלים. "בכל פעם שדיברנו ביטחון, אנשים היו מלאי פליאה. באחד הפאנלים, אפרים סנה שאל אותי בזלזול בתור מה אני מדברת. עניתי לו: בתור פרה באחו. בראיון אחר שנגנז, חיים יבין אמר שאני מדברת מהרחם. עניתי לו: באותו האופן שבו אתה מדבר משק האשכים", היא צוחקת. "היינו צריכות להיות בהירות ומדויקות כדי שיבינו מה אנחנו אומרות, כי היה מאוד קל למתג אותנו כהזויות.
"אז בהתחלה באמת היה נוח ללעוג לנו. הבנתי את המקום שממנו העיתונאים והכתבים הצבאיים באים. רק העיתונאיות נתנו לנו במה מכבדת, לא לעגו לנו ולא קטעו אותנו. אלה היו שלי יחימוביץ', כרמלה מנשה ושושנה פורמן".
מלבד היציאה מלבנון, ענתבי טוענת שהיו שתי השלכות־משנה לתנועה שלהן: האחת היא אזרוח השיח במדינה, שעד אז היה צבאי בעיקרו ואנשי צבא רמי־דרג היו זוכים לבמה מכובדת יותר, והשנייה - העלאת ערך הנשים, שהיה נמוך יותר מהיום. "היינו ארבע קיבוצניקיות שגדלו על תחושת השוויון והערך. מתוך הביטחון העצמי הזה, היתה לנו נחישות לעמוד מול כאלה שלעגו לנו".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו