יעקב, בן 32, חרדי, עצמאי בתחום התשתיות, היה ב־7 באוקטובר אצל חמיו. "התוודעתי לזוועות רק במוצאי החג", הוא מספר. "הרגשתי שאין מצב שהמדינה שלי בוערת ואני לא נותן את חלקי". יעקב, חסר כל הכשרה בתחום זה עד אז, שובץ בתחום החללים. "בחיים לא נגעתי בנושא הזה, ולא ממש הבנתי את ההקרבה הנפשית. לא ידעתי עד כמה כבד המחיר הנפשי שאני, ובעיניי חמור יותר, אשתי והילדים - נשלם על זה".
לאחר שבעה חודשים של עיסוק בתחום הקשה של זיהוי חללים וטיפול בגופות במחנה שורה, יעקב התחיל להרגיש את כובד העול הנפשי וביקש להשתחרר. כיום הוא סובל מפוסט־טראומה מאובחנת: מצבי רוח משתנים, דיכאונות, התקפי זעם, הפרעות אכילה, קושי לתקשר עם אנשים, קושי לעבוד ברציפות, קשיי ריכוז וניתוקים, קשיי הירדמות ושינה לא רציפה.
"אני קם בבוקר עייף יותר ממה שהלכתי לישון ומרגיש כאילו דרסה אותי משאית", הוא אומר. אשתו מספרת שהוא זז ובועט ומדבר מתוך שינה, תופעות שלא היו לפני המלחמה.
"אין מענה הולם"
כמו יעקב, מאות חיילי מילואים שטיפלו בחללים מאז 7 באוקטובר מתמודדים עם פוסט־טראומה, אך טוענים שבניגוד ללוחמים, הם לא זוכים למענה ולטיפול מונע הולם מצד הצבא והמדינה.
משרד הביטחון מלווה את אלו שהוכרו כבעלי תגובות נפשיות שונות בעקבות המלחמה, ויעקב משבח אותו וחש ששם המענה מספק. אך על פי הידוע, תסמינים נפשיים עלולים להתפתח עם הזמן ויש גם מי שנחשפו לאירועים קיצוניים ולא טופלו בצורה מניעתית. מדינת ישראל הגישה תוכנית סיוע ללוחמים כדי לצמצם התפרצות של תגובות נפשיות חמורות.
המדיניות ברורה: לוחמים מקבלים מעטפת תמיכה שנועדה למנוע התפתחות פוסט־טראומה לפני שהיא מתרחשת: מענקים של עד 9,000 שקל, לפי מספר ימי המילואים, חופשות נופש מסובסדות, ימי התרעננות וגיבוש עם טיפול אישי קבוצתי או פרטני, טיפול פסיכולוגי מסובסד, תעדוף במערכות הרווחה והבריאות וסיוע מקיף למשפחות לוחמים, הכולל גם ליווי של עובדות סוציאליות.
אבל אנשי הטיפול בחללים, למרות החשיפה היומיומית שלהם למוות ולטראומה, לא מקבלים את המעטפת וזוכים רק לטיפול בסיסי, לאחר שכבר פיתחו פוסט־טראומה. הם נותרו עם תחושה שהמדינה שלחה אותם למשימה הקשה ביותר, אך לא מספקת להם את כלים להתמודד עם הצלקות הנפשיות.
"יש תחושה שאנחנו שקופים, שצה"ל לא מכיר מספיק במה שעשינו", אומר יעקב. "נכון שהיו לנו קב"נים, ואני לא רוצה לחשוב מה היה קורה בלי זה, אבל זה לא מספיק לנפש של האנשים שנגעו במוות יום־יום. זה בקושי טיפה בים. רוב החבר'ה מהיחידה שלי זקוקים לעזרה כדי לא להגיע למצב שלי. ולא היום, אתמול!".
דן הללי, נשוי ואב לארבעה מרמת הגולן, עצמאי, הוא פרמדיק בהכשרתו וסרן בדרגתו. בעברו עסק ביבוא ובהטמעה של ציוד לרפואת שיניים, עם התמחות בתוכנות. במילואים שירת כחבר בצוות זיהוי דנטלי. לפני המלחמה פיתח עם מז"פ והצבא פרוטוקול שמאפשר לסייע בזיהוי של חללים מורכבים באמצעות תוכנה מיוחדת עם צילומי סי.טי.
"כבר בימי המלחמה הראשונים התקשרו אלי ממשרד הבריאות ושאלו אם אוכל לסייע במלאכה הקדושה. כשהגעתי למחנה שורה ראיתי משאיות הובלה של חללים, המחכים לטיפול ולזיהוי.
"כמעט שלושה חודשים הייתי אבא של שבת. יוצא בראשון, מוקדם בבוקר, אפילו במוצאי שבת, וחוזר בחמישי בלילה או בשישי כמה שעות לפני השבת, וחוזר חלילה. בלילות ישן כמה שעות. נותן שמות לחללים שנמצאים שם ומחבר בין מספר החלל לשם של נעדר.
"ואז קרה האירוע שבו נפצע עידן עמדי. התקשרתי ליחידת הזיהוי הצבאית ושאלתי אם צריך עזרה. הם גייסו אותי ליחידה לזיהוי חללים של הצבא, ומאותו רגע הייתי במילואים עד חג פורים האחרון. המשימה היתה לזהות את כל החיילים שנהרגו תוך כדי הלחימה, חטופים שהוחזרו כחללים והמשך העבודה על חללי 7 באוקטובר. אני זוכר חתונה של בת של חברים שתוך כדי החופה מצאתי פינה, פתחתי מחשב, עשינו זיהוי וחזרתי לחתונה. חייתי בעולם מטורף של קוטביות.
"הצבא עושה סדנאות חוסן ויושבים ומדברים על זה, אבל זה צריך להיות במעקב וטיפול לאורך זמן. לצערי, אין התייחסות לפי אופי היחידה ופעילותה עם התמיכה והמעטפת שצריך מסביב. העסק שלי חדש, הקמתי אותו רק ב־2022, ולמרות שיש ירידה במחזורים אין פיצוי. אז גם נפגעתי כלכלית, משמעותית אפילו".
"מחשבות ברגעים שקטים"
אשר רוזנבלט, סרן במילואים ואב לשלושה ילדים, בן 43, עובד בתחום המכירות בחברת טמפו ומתגורר בהרצליה. במילואים שירת כקצין זיהוי וקבורה. ב־7 באוקטובר היה עם הילדים בקמפינג בצפון. "בקפה של הבוקר התחילו האזעקות. תוך חצי שעה הבנתי שמדובר באירוע חריג וחזרנו הביתה".
רוזנבלט הוקפץ ליק"פ 156, גדוד ייחודי שיושב בשדה תימן. "התפקיד היה לקלוט את גופות המחבלים, לקחת דגימות מהגופות כדי לוודא שאין חלילה ערבוב בין גופות המחבלים לאלה של הישראלים.
"עברו תחת ידיי, בצורה כזו או אחרת, יותר מ־1,400 גופות וחלקי גופות. בגלל הכמויות אתה נכנס למצב של אוטומט ולא חושב יותר מדי, המחשבות באות אחר כך, ברגעים שקטים, כשאתה מעבד את מה שעשית וחווית. המילואים לא באמת נגמרו. אני חווה אותם נפשית עד היום, הייתי יותר זמן במילואים (439 יום) מאשר בהפוגות"
כיום הוא סובל מפלשבקים, נמנע מסיטואציות, ניתוקים, קושי להתרכז, קושי לשמור על שינה רציפה, התקפי חרדה, ועוד. "יש קושי גדול בחזרה לעבודה, ימים שבהם אני לא מסוגל לצאת מהבית או חווה התקפי חרדה. פניתי לאגף השיקום ואני בתהליך להכרה כפוסט־טראומטי, אני מקבל עזרה באמצעות טיפול פסיכולוגי, אבל חייב לציין שהמעטפת שאני מקבל היא עבורי ולא עבור משפחתי, שחווה אבא ובן זוג בפוסט־טראומה, על כל המשתמע מכך.
"הבנתי שכמוני יש עוד מאות חיילי מילואים ממערך הטיפול בחללים, שעשו אותה עבודה וחווים אותם קשיים. אני מרגיש שלא רואים אותנו כמערך ייחודי שזקוק למענה ייחודי. חשוב שיהיו הכרה רשמית וטיפול גם של הצבא וגם של המדינה בפעילות שלנו. אמנם לא יצאנו עם נשק, אבל חזרנו עם צלקות - את מה שהעיניים שלנו ראו הלב מסרב לשכוח".
"הלכתי לטיפולים פרטיים"
ירדן אשכנזי היא אשתו של שמוליק, המ"פ של גדוד התאנ"ה (תחנת איסוף נתוני האויב) בשדה תימן. כשבעלה חזר מהמילואים אחרי חודשים ארוכים, היא גילתה שהשתנה. הוא בן 41, שירת ברבנות הצבאית כקצין דת עם הכשרה לטיפול בחללים, אך לא בגופות אויב.
"בלילות יש בכי מתוך שינה ובעיטות במיטה. וגם התפרצויות של חוסר סבלנות כלפי הילדות, דברים שלא הכרנו מהעבר. הוא כל הזמן דרוך, מחפש בעיניים מה יכול להשתבש, המון אי־שקט. העזרה היחידה שאנו מקבלים היא עבורו, טיפול שיחות דרך משרד הביטחון, אבל זה לא תמיד רציף. אני הלכתי לטיפולים באופן פרטי, כי אין מעטפת לבני זוג.
"לא ניתן לנו מענה אמיתי וליווי של הגדוד. לא ניתנו יותר משני ימי חוסן, גם כשכולם מתחננים למטפלים שילוו אותם בדרך הלא פשוטה שהם חווים מ־7 באוקטובר. האנשים האלו עסקו בעבודה מורכבת, פיזית ונפשית, וצריכים לקבלו את המעטפת הטיפולית שתדאג להם, לבני משפחותיהם. התחושה היא שנגזר עלינו להסתדר לבד".
תגובת משרד הביטחון: "אגף השיקום במשרד הביטחון מטפל בלמעלה מ־9,000 פצועי 'חרבות ברזל'. הפונים לאגף מקבלים מיידית טיפול רפואי ונפשי. אנו קוראים לכל מי שחש מצוקה להגיש בקשה להכרה".
"ההשלכות - על כל המשפחה"
ישראל ורד, פסיכולוג חינוכי המטפל באנשי הרבנות הצבאית, מספק נקודת מבט מקצועית ומטרידה.
"הטיפולים האלה אינם פריבילגיה", הוא אומר, "הם עלולים להיות ההבדל בין התאבדות לשיקום. שלושה מטופלים שלי שעבדו במסגרות של הרבנות שמטפלות בחללים החל מ־7 באוקטובר הביאו הרבה מאוד חללים לקבורה, ראו גופות, איתרו גופות בשטח והביאו אותן למחנה שורה. הם ביקשו מהרבנות לפגוש איש מקצוע, ונתנו להם פגישה אחת עם פסיכולוג. הם פנו אלי באופן פרטי וצריכים למצוא מימון בעצמם, בזמן שלחיילים קרביים מציעים באופן יזום סדרת פגישות לעיבוד לחימה".
ורד מתאר מקרים קשים: "מטופל שלי, באמצע לידת בנו הבכור, שאל את עצמו 'האם הוא יכול להיכנס לשקית של גופות או לא'. זה זרק אותו ל־7 באוקטובר. בחתונת הבת של מטופל אחר, ההתרגשות זרקה אותו לתחושה הרעה שהיתה בקבלת הגופות הראשונות במחנה שורה. המוח לא מבחין בין התרגשות טובה להתרגשות רעה.
"הייתי שותף בפתיחת קבוצה של פסיכולוגים למען נשות מילואימניקים בהתנדבות יחד עם מכון ארבל. הקבוצה שהחזיקה מעמד הכי הרבה זמן, והיו שם התכנים הכי קשים, היתה הקבוצה של נשות החיילים ששירתו בשורה. ההשלכות הן רוחביות על כל המשפחה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו