"אני קמה בכל בוקר ל־7.10 ומתחננת לקום ב־8.10"
חירות נמרודי | אמא של תמיר, היחיד שטרם נתקבל ממנו אות חיים
עד לפני 19 חודשים היו לחירות נמרודי (50), גרושה ואם לשלושה, חיים רגילים. היא גידלה את בכורה תמיר ואת הבנות מיקה (18) ועמית (16) תוך מאבק הישרדות יומיומי על כלכלת הבית. "כשתמיר התגייס, אחרי ילדות מאתגרת של קשיים בלימודים ובחברה, הגעתי למקום קצת יותר שלם. פתאום ראיתי ילד שפורש כנפיים, שמסיים בגרות מלאה, מתגייס לצבא ופתאום יש לו ייעוד. כל הורה מרגיש תחושת הקלה והצלחה כשלילד שלו יש מטרה ברורה.
"תמיר בחר לא להיות קורבן לקשיים שלו, אלא למנף אותם. הוא חנך ילדים במתמטיקה, וגם בצבא הוא לקח על עצמו את החיילים הבודדים, כדי שאף אחד מהם לא ירגיש דחוי או לבד. בכל חודש מתקשר חייל אחר ומספר לי סיפור קטן על היהלום שהיה לי בבית, שכל הזמן ליטש את עצמו ודייק את עצמו כדי להיות יותר טוב ויותר נכון".
חירות נולדה בין פסח ליום העצמאות, שני חגי החירות של העם היהודי. מאז נחטף בנה, נוסף לשמה ממד חדש. תמיר, בן 18 ביום החטיפה, נחטף יחד עם חבריו רון שרמן וניק בייזר, אך הופרד מהם וכעבור חודש נהרגו השניים מתקיפה של חיל האוויר והובאו לקבורה.
"אנחנו המשפחה הישראלית היחידה שמאז 7 באוקטובר אין מידע ברור על גורל יקירה", אומרת חירות. "יש חשש מאוד כבד לחייו ואנחנו בחרדה מתמדת. לרגעים יש ייאוש ולרגעים נאחזים בשברירים של תקווה. התקווה היא כי אין ודאות. יש סיכוי קטן שתמיר שרד, ולכן עד שזה לא סופי - זה לא סופי".
"או חיבוק או קבורה"
עמית, שהיתה בת 14 כשאחיה נחטף, נחשפה בצהרי אותו יום לסרטון החטיפה שעלה באינסטגרם. "היא רצה אלי עם אחותה בבכי, עם סימני שאלה בעיניים ותחינה להגנה, להתעורר במציאות אחרת, ומתוך הבנה שהכל משתנה. כל התמימות נעלמה ברגע אחד ומאז אני לא מצליחה לחוות שמחה אמיתית, חלק מהלב חסר.
"משפחה שקיבלה אות חיים - קיבלה בּוּסְט של אנרגיה. משפחה שקיבלה ודאות שהחטוף נפטר - קשה לה, היא לא התחילה את מסע האבל, אבל לפחות היא יודעת. ואני? אני תלושה. אני קמה בכל בוקר ל־7.10 ומתחננת לקום ב־8.10. השנים עוברות ואני תקועה שם. זה עינוי מתמשך".
חירות ידעה שהסבירות כי בנה ישתחרר בשלבים המוקדמים קטנה, ולכן שמרה את כוחותיה לזמן שבו מאבקה יהיה רלוונטי. "עכשיו המאני טיים. עכשיו היה צריך לדבר על הילד שלי, ולא האמנתי ששוב נדבר על עסקה חלקית. קודם היו שתי אופציות - או חיבוק או קבורה. עכשיו יש עוד אפשרות מזעזעת: חלל צה"ל שמקום קבורתו לא נודע, ואני מפחדת.
"באחת מהעצרות ראיתי את שמחה גולדין וירד לי הצבע מהפנים כי אני, כמו רבים אחרים, נרמלנו במשך עשור את זה שיש לנו חלל חטוף. הוא אמר לי שאמרו להם 'שבו בשקט'. נכון, אולי חמאס מעלה מחירים כשיש מחאות, אבל כשאין - הלחץ על הממשלה יורד".
"אנחנו, משפחות החטופים החללים, חיות בין שמיים לארץ"
יפעת הימן | אמא של ענבר שנחטפה ונקבע שנרצחה, ועדיין מקווה שהיא בחיים
גם היום, 600 יום לאחר שבתה נחטפה ונקבע שנרצחה, יש מי ששואלים את יפעת הימן, אמה של ענבר ז"ל: "מה, היא לא חזרה?!". שאלה חסרת טקט להחריד. "זה קשה", היא מספרת. "הבת שלי, החטופה הכי צעירה, עדיין בעזה. היא היתה אמורה להשתחרר בפעימה הקודמת של הנשים והילדים. יש עוד שתי נשים חללות שלא מדברים עליהן: ג'ודי ויינשטיין ועפרה קידר. הן קצת שקופות. אם לא אומרים 'חטופות וחטופים', אף אחד לא יודע שיש שם עדיין נשים".
ענבר בילתה במסיבה ברעים ונמלטה יחד עם שני צעירים לכיוון בארי כשמאחוריהם שני מחבלים, אחד עם גרזן ואחד עם סכין. כשהגיעו לקיבוץ וראו אותו בוער, המשיכו למטע סמוך כדי להתחבא בתוכו. לרוע מזלה, מחבלי נוח'בה שעברו בכביש על אופנועים בדרכם לעזה ירו לעברה וחטפו אותה בעוד שני הצעירים שאיתה הצליחו להימלט.
יפעת: "ב־8.10 הוציא חמאס סרטון שבו ענבר נראית פצועה ומובלת על אופנוע. אחרי 70 יום, זה היה יום שישי, הדלקתי נרות, התכוננתי לשבת, ואז הגיעה הדפיקה בדלת וכל המשלחת נכנסת. אני צועקת להם 'תלכו'. הם מודיעים שעל פי עדויות רפואיות ענברי לא בחיים, שהיא נרצחה במטע בבארי. הייתי בהלם. ישבנו עליה שבעה בלי שהיא תהיה פה".
תקווה מתוך אי־הוודאות
היום, אומרת יפעת, "אם הייתי יודעת אז את מה שאני יודעת היום, יש מצב שלא הייתי יושבת שבעה. עד שאני לא רואה אותה פה, אני לא יודעת שהיא באמת מתה כי יש תמיד אחוז קטן שהיא עדיין חיה. זה לחיות כל הזמן בחוסר ודאות, ואני צריכה את הוודאות כדי להגדיר את עצמי. אף אחד לא מבין מה עוברות המשפחות של החטופים החללים, אנחנו חיים בין שמיים לארץ.
"אני באבל מושהה, לוקחת כדורים, בקושי ישנה, אין לי סגירת מעגל. קניתי חלקה והזמנתי מצבה, אבל אני רוצה לראות אותה ולדעת שזה נכון, ואם באמת זה המצב - אני רוצה לנשק את הארון שלה, להיפרד. אמא שלי נפטרה משברון לב לפני שלושה חודשים, ומאחר שאין לי את סגירת המעגל עם ענבר, משום מה אני גם לא יכולה להתאבל על אמא שלי".
"אני עדיין לא משוחררת מלהיות אמא של חטוף"
ניבה ונקרט | אמא של עומר, שנחטף ושוחרר אחרי 505 ימים
"כשעומר היה חטוף, לא היינו הורים מספיק טובים לשני הילדים האחרים שלנו, אבל קיווינו שבסאבטקסט הם יבינו שאם הם היו בצרה - היינו הופכים עולמות למענם. אנחנו בית מאוד חזק ושמח, והשתדלנו לשמור על הביחד ועל החוזק הזה גם בתקופה הזאת. זה באמת חיזק אותנו מאוד", כך מספרת ניבה ונקרט, אמו של עומר שהוחזק בשבי 505 ימים.
"בזמן שהוא היה שם המצאתי לעצמי תמונה בראש של איפה הוא נמצא, תמונה שאפשר לחיות איתה. כשהוא חזר הוא סיפר לי את האמת: חדר במנהרה, 15 מטר מתחת לאדמה, מסדרון צד ברוחב מטר ובגובה 1.85 מטרים עם בור צרכים, חולדות וג'וקים".
לאורך כל ימי השבי הוחזק עומר במנהרות ולא ראה אור יום. הוא סיפר על התעללויות שגברו בכל פעם שנפלה עסקה או שנהרג אחד מבני המשפחה של שוביו. ניבה: "הוא היה שק החבטות שלהם. עונה, הורעב, אושפז. הוא חי בלי מים ראויים לשתייה, אוכל ראוי למאכל, לא טופל בריאותית. הוא לא ידע מה קורה, לא היה חשוף לתקשורת. אין שבי קל, זה ברור, אבל זה היה שבי בלתי נסבל ובלתי נסלח".
אבי כהן
ניבה מוסיפה שביום ה־54 קיבלה מבנה אות חיים יחיד, מליאם אור שחזר מהשבי, ומאז ועד סמוך לשחרור לא היה לה שום מידע. "הייתי חדורת מטרה. היתה לי מנטרה אחת של תקווה מאוד חזקה בראש: עומר נחטף חי ועומר חוזר חי. ניסיתי לא לתת לשום רעשי רקע להסיט אותי מהמטרה הזאת, ותודה לאל שזה הצליח לי".
בתחילת השבי עומר היה מנותק מהכל. "197 ימים מתוך 505 הוא היה לבד־לבד, כשגם השובים לא דיברו איתו, רק שמו לו אוכל והלכו. הוא התחיל לדעת קצת ביום ה־205, כשהורידו אליו למנהרה את טל שוהם, גיא גלבוע דלאל ואביתר דוד שהיו חשופים קצת לתקשורת ועדכנו אותו, אבל מאותו יום גם הם נותקו מהעולם".
מספר כדי להתרפא
אף ששמע מהשלושה על ההפגנות לשחרורם, עומר הופתע לגלות כשחזר עד כמה הנושא נמצא בראש סדר העדיפויות של ציבור גדול. "הוא מרגיש שיש קצת יותר אחדות בעם, למרות שכולנו מרגישים אחרת. הכי קשה לו זה שאחרי שכולנו ראינו איך הם חזרו ומה הם עברו, עדיין המדינה לא עושה הכל כדי להחזיר את כולם הביתה. זה לא נותן לו מנוחה.
"עומר מוצא שגרת חיים חדשה, מנסה לעזור לעצמו, הוא מוקף חברים ומשפחה, חזר לרקוד במסיבות. הוא מעביר הרצאות, מאוד חשוב לו לספר את הסיפור שלו, לתת כוח לאחרים. המטרה שלו היא לרפא את עצמו דרך הסיפור, הוא מרגיש שזה חלק מריפוי הטראומה. בכל פעם שמספרים את הסיפור זה עוזר בשיקום האישי".
במענה לשאלה אם בנה שחזר הוא אותו אדם שנחטף, עונה ניבה שבהרבה מובנים כן. "תמיד אמרתי שאני סומכת עליו כי הוא חזק. הוא חזר אפילו יותר חזק מנטלית. לצד זה, יש חלקים שלא הכרתי, שלא אשתף בהם, ואנחנו לומדים להכיר ולחבק גם אותם. הוא מתמודד בגבורה עם מה שהוא עבר.
"היום הוא שלושה חודשים בבית ויש לו יום הולדת. אני עדיין לא משוחררת מלהיות אמא של חטוף, אנחנו עדיין מרגישים מאוד מחויבים למאבק הזה. אני לא יכולה לחזור לעבודה עדיין, כי עדיין אי אפשר להרפות".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו