600 ימים של התנפצות לרסיסים

הלוואי שהטור הזה לא היה מתפרסם. שהכל היה נגמר רגע לפני שהוא מתחיל. ממש רציתי לחכות איתו לרגע האחרון, מתוך מחשבה שאולי היום ה־600, שמאיים עלינו מעבר לפינה, לא יגיע כי פתאום זה נגמר. כמו במבצעים שבהם שוחררו חטופים. כמו שפתאום החזירו את נועה ארגמני, את אורי מגידיש, את לואיס הר. אבל זה לא נגמר. כבר 600 יום שזה לא.

משהו בזה הפך לנורמל בכאילו. הפגנות בשבת, הצהרות בשלישי, נציגי ממשלה שזורקים תאריכים כאילו אין אנשים שמחכים ליד הטלפון כבר 600 ימים. תשאלו כל אצן תחרותי כמה חשובה כל שנייה בשעון. תשאלו כל פדוי שבי כמה משמעותית כל דקה נוספת. ואז עוברים 600 ימים.

ויהי ערב, ויהי בוקר, ועדיין 7 באוקטובר. התמונות של שירי מחבקת את אריאל וכפיר בעזה לא יוצאות מהראש. ריח הפיח מהאש השורפת בבית קדם סימן טוב עדיין עולה בנחיריים. שיחת הטלפון הנוראית של ילדי משפחת עידן אל המשטרה מהדהדת, עם הקול הילדותי שאומר "ההורים מתו, הם על הרצפה, אנחנו רואים דם". ופצועים, ונרצחים, וחיילים הרוגים.

אין ספק שאצלנו זוכרים. אנחנו אוספים יארצייטים בתוך אירוע מתגלגל, נתלים בכל שביב תקווה. 600 ימים שאנשים משוועים לעזרה בעזה של מטה, בעוד שמטוסי חיל האוויר מפגיזים את עזה של מעלה. ועם הזוועה הזו של מלחמה מתמשכת מסוקים מפנים את הפצועים, מצילים חיים, ואז מגיע הצירוף הנורא של "הותר לפרסום", ואנחנו מתנפצים לרסיסים.

ובאמצע, החיים. מארגנים את הטנא לגנים, המורים נאבקים (ובצדק) על התנאים, בת של חבר יצאה לטיול אחרי הצבא, בן של אחר חוגג בר־מצווה. כבר עברנו חג חירות שני בלי חירות, והנה שוב שבועות קיבוצי בלי אנשים בקיבוץ.

"שבוע-שבועיים והכל נגמר", חשבנו. הרי מי יחזיק שם שנים נשים וילדים, וקשישים, ותינוק. איך נמשיך להתקיים כשהם עדיין שם, חשבנו. איזה תמימים. כי כן, יש שם עדיין שלוש נשים. וכן, יש שם אבות לילדים. ויש שם עדיין ילדים, גם אם הם ילדים גדולים. יש שם אנשים חיים מתחת לאדמה, על פיתה ביום, במקרה הטוב, כבולים בשלשלאות, תלויים במצב הרוח הלא טוב של השובים.

יש שם אנשים שצריכים להגיע לקבורה בישראל. כי מה, ייבנו עליהם גן שעשועים? יש שם 58 אנשים שצריך להחזיר, וצריך לעבוד מאוד קשה כדי לא להגיע לעוד יום ציון עגול למלחמה הארוכה הזו, בלי להחזיר את החטופים.

ויהי ערב, ויהי בוקר. וזה כבר יהיה יום 601.