כשאני אוכל אני נזכר ברעב, אני מלא רגשות אשם: עומר שם טוב בטור מיוחד

אני זוכר פרטים רבים על החיים שלי, מה עשיתי, עם מי ומתי - אבל בערך. כמו כולם. אין סיכוי שאדע לומר כמה ימים עברו למשל מאז שהתגייסתי, עשיתי בגרויות או חגגתי יום הולדת. אבל כל מה שקשור ל-7 באוקטובר ולחטיפה שלי, אני יודע במדויק, אני מרגיש את זה מבפנים, זה השעון הפנימי שלי ואם לרגע שוכח - המספר מתנוסס על השעון בכיכר, כתוב בטוש שחור על המדבקה על החזה של רבים ונאמר שוב ושוב על ידי החברים והמשפחות של מי שעדיין שם.

600 ימים חלפו מאז נחטפתי, מהם 505 ימים חלפו בשבי, וב-95 הימים האחרונים - אני חופשי, אבל חלק ממני עדיין שם.

הזמן הוא מותרות

העולם חזר להיות פתוח בפני, כל מקום נגיש. אני קם כשאני רוצה, אוכל מתי שבא לי ומתי שהגוף מבקש, שותה מים קרים ובעיקר מחבק. אני מחבק את מי שאני רוצה, מודה לאנשים, מודה לסביבה וסופג את החום והאהבה המופנים אליי. אבל אני יודע את מי אני רוצה ועוד לא יכול לחבק. גם היקירים שלהם רוצים לאחוז ולא לשחרר.

הם שם, הם בתוך הסיוט, ואת הימים אני סופר גם כן עבורם, כי כל יום הוא כמו חיים שלמים, כל יום הוא עניין של חיים או מוות. אז אני מחבק את הפוסטרים שלהם כי אני לא מוצא מנוח, אני מציג את התמונה של אלון אהל באירוע אחד, באירוע אחר אני חובק את התמונות של החברים הטובים גיא ואביתר ומעל במה אחרת אני מרים תמונה של יהונתן סמרנו או של גלי וזיו.

והתמונות שלהם, עם הכיתוב הדורש את החזרתם הביתה, מקיפות אותי ומזכירות לי כל הזמן שגם אני עדיין לא ממש איש חופשי. המחויבות אליהם, אל המשפחות שלהם מאטה את הזמן ומשאירה אותי איתם בעזה.

אני אומנם כאן, אבל יש רגעים שאני מרגיש שם. כל מטוס בשמיים או אופנוע שעובר גורם לי להשתתק. הלב פועם חזק ואני צריך להזכיר לעצמי שאני כאן, במקום בטוח. יש רגעים שאני מתעורר באמצע הלילה ומוודא שאני בחדר שלי, ונושם לרווחה.

כל רגע ביום שלי אני חושב עליהם. כשאני מתעורר ורואה אור יום, אני נזכר בחושך. כשאני שותה מים, אני נזכר בצמא. כשאני אוכל, אני נזכר ברעב. כל דבר שמסמל את החופש שלי - לא עוזב אותי. אני עמוס רגשית, אשם למרות שאני יודע שזה לא אשמתי. לא אשמתי שנחטפתי, לא אשמתי ששרדתי, לא אשמתי ששוחררתי. אבל אם לא אפעל, לא אעשה, לא אדבר - זו כבר כן תהיה אשמתי. אז אני מספר, אני מדבר, אני מחבק. כדי להראות, להוכיח, להסביר שחייבים להחזיר אותם - ועכשיו.

אני מודה שאני לא מבין איך זה לא ברור לכולם שהזמן הוא מותרות. הוא אזל, הוא נגמר, ועדיין איכשהו הימים בעולם החופשי ממשיכים לרוץ. שם הזמן לא זז. בחושך, בלחות, בפחד. שם - התקווה שלהם דועכת. האמון והאמונה שנחזיר אותם הביתה נשחקת, ואסור שזה יקרה. בשבילם, בשביל המשפחות שלהם, אבל גם עבור כולנו, הם חייבים לחזור הביתה. רק אז נוכל לעצור את השעון. רק אז נוכל להנות מהרגעים הקטנים בלי לחשב, בלי לספור. פשוט לחיות.