"פסיכופתים שמצדיקים מוות": שכנה של רוית שנרצחה על ידי בן זוגה בפוסט כואב

"זה לא הולך להיגמר בקרוב": טל איתן, שכנם של הזוג רוית גל נחמד (54) ובן זוגה לשעבר (67) שאותרו אמש (ראשון) ללא רוח חיים, כתוצאה מרצח שביצע השני והתאבדותו, פרסם היום פוסט בו סיפר ושיתף על היכרותו עמם, והביע את דאגתו מהמצב במדינה.

"אתמול לפנות ערב השכן שלנו רצח את פרודתו והתאבד. מסוג הדברים שמשאירים אותך בלי מילים ועם תחושה חונקת ואינספור מחשבות מבלבלות", הוא כתב בתחילת הפוסט.

איתן המשיך ושיתף: "עשיתי את הטעות הגדולה של ימינו וזה לקרוא טוקבקים לידיעה באתרי החדשות, רק כדי לקבל שוב אישור לכך שאנחנו מוקפים באנשים חולים. אנשים שבמקום לטפל בעצמם, לשפר את חייהם, לתקן את הפסיכולוגיה הדפוקה שלהם, מסתובבים במרחב הציבורי המקוון ומשליכים את הרעל שלהם על סיפורים רנדומליים. על אנשים שהם אפילו לא מכירים".

לאחר מכן הרחיב על הטוקבקים והתגובות בהם נתקל: "מה לא כתבו שם. לא אחזור על הדברים המבחילים, אסתפק רק בלומר שלפי אותם מגיבים הנרצחת -רוית - אשמה. הביאה את זה על עצמה. אחראית לכך שנרצחה באכזריות. היא האשמה, לא הבנאדם שהחליט ערב אחד לקחת אקדח ולרצוח אותה, לסיים את חייה, לגזול אותה מבני משפחתה, לחתוך בגסות חיים של אדם, לגזול את עתידה. היא אשמה. לא זה שנכנס לאוטו ונסע, ככל הנראה, במטרה לבצע את האקט הנורא מכל, שאי-אפשר אפילו לדמיין.

היא אשמה, לא חלאת האדם שבחר בשבילה מתי חייה יסתיימו. נרקיסיסט פסיכופט ששם את רצונותיו, גחמותיו, בראש סדר העדיפויות, אפילו לפני זכותו של אדם אחר לחיות. הוא הגיבור של אותם מופרעים".

איתן ציין כי מעבר לאירוע הנקודתי, מדובר במקרה רחב יותר ורב היקף, גם ברובד המדיני: "זה לא רק אירוע פלילי, אסון כבד למשפחות, סיפור שובר לב שהקהילה שלנו צריכה להתאושש ממנו (איפה בכלל מתחילים). זה גם סיפור רחב יותר, סוציולוגי, תרבותי, של מה נהיה מהמדינה שלנו. סיפור על איך אנשים מגיבים ברשתות, כמה ארס מתחבא שם, בתגובות לכתבות, בדיונים ברשתות החברתיות, כמה רוע וכמה רעל אנשים מפיצים, סתם, כדי להרגיש טוב יותר עם עצמם, כדי לפרוק עצבים, כדי לשחרר תסכולים.

זה קורה ברשתות, זה קורה ברחובות, זה קורה בכבישים, וזה לא הולך להיגמר בקרוב. להיפך. אני חושב שזה רק יילך ויסלים. והדבר העצוב והחמור ביותר, מעבר כמובן לטרגדיה האישית, זה שאנחנו נמשיך לחיות עם האנשים האלו.

הם השכנים שלנו, נפגוש אותם ברחוב, נחכה איתם בתור לרופא או לדואר, נאמר להם שלום כשיעברו לידנו, אולי נצחק איתם באיזה אירוע חברתי, ננהל סמול טוק בגינת הכלבים. גם הם, כמו הרוצח, ייראו לנו אנשים נורמטיבים, רגילים, אפילו נחמדים.

ייתכן ולעולם לא נדע שהם אלו שהאשימו נרצחת ואמרו ש'מגיע לה', שהם פסיכופתיים שמצדיקים רצח ומוות של חפים מפשע (לאחרונה לא חסר כאלו), אולי אפילו שמחים לקרוא את הידיעה שוברת הלב הזו. מתענגים על המוות, חוגגים עליו, שמחים בו ומנצלים אותו כדי לתת דרור לרוצחים-הרטוריים השקטים והרדומים שבתוכם.

התקופה הזו היא אסון חברתי מתגלגל, ובכל יום שעובר העוצמה, הזעם, הארס, רק הולכים ומתחזקים. וזה פשוטו מרסק את הלב מה שנהיה מהמדינה".