פעם בשנה, כדאי לעצור ולהביט על גודל הנס. מיליון תושבים, שכונות ועוד שכונות על ההרים סביב, חלקן בגודל של עיר קטנה בפני עצמן, מערכת תחבורה מתקדמת (יחסית לשאר המדינה), אקדמיות מפוארות, בתי ספר, ישיבות, זקנים וזקנות, ילדים וילדות ברחובותיה. כן, לא חסרות בעיות וצרות - אבל יום אחד בשנה אפשר להתרומם למבט־על ולהודות.
התודה הגדולה למשחרריה לפני 58 שנה מובנת מאליה, אבל כדי להגיע ל־1967 צריך לחזור אחורה קצת יותר, בערך 2,500 שנה אחורה, לשפלותה. כשגלו בניה של העיר לבבל, בני האימפריה האשורית ביקשו מהלוויים לשורר להם את שירי ירושלים, אך הם לא יכלו. ואיך אפשר לשיר את שיריה של העיר החרבה. ואז, כך בתהילים, שרו שיר חדש: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תדבק לשוני לחיכי אם לא אזכרכי". כשהימין נשכחת - אי אפשר לנגן. כשהלשון דבוקה לחך - אי אפשר לשיר.
אבל זה הדור הראשון, הדור הגולה, הדור שראה בתפארתה וראה בחורבנה. מה שייחודי הוא שהאבל לא עצר אצלם. גם בניהם ובני בניהם לא שוכחים, ובכל גלות - במקנס ובקרקוב, בברלין, בצנעא ובבגדד - מזכירים אותה שוב ושוב. בכל תפילה, בכל חג, בכל שמחה, בברכת המזון, בחתונה. כל ילד יונק מילדותו את החלום. גם בגלויות קשות וגם בימי שלווה ורווחה, הלב רוצה לירושלים.
ו־2,000 שנות נדודים מתכנסות לבאזל, אל הקונגרס הציוני, ציון היא ירושלים. ולאחר פוגרום קישינב, כשהרצל מציע את תוכנית אוגנדה - מהומה באולם. הפרויקט הציוני על סף פיצוץ. והרצל, שמבין כי כאן נחצה גבול מסוכן, בנאום הסגירה של הקונגרס השישי, שיהפוך לנאום האחרון בחייו, חותם במילים: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני". כעבור שנה נפטר.
מולדת רוחנית
"מתוך קטסטרופה היסטורית שהחריב טיטוס מלך רומי את ירושלים וגלה ישראל מארצו - נולדתי אני באחת מערי הגולה", כך כתב ש"י עגנון בנאומו כשקיבל את פרס נובל ב־1966. "אחת מערי הגולה" היא בוצ'אץ' שבמערב אוקראינה, שבה נולד עגנון. לפני שבע שנים משלחת מטעם המכללה האקדמית הרצוג יצאה לביצוע עבודות שיקום וניקוי בבית העלמין היהודי של בוצ'אץ', ובין היתר חשפו חבריה את מצבת אמו של עגנון, אסתר צ'אצ'קס. אחד מחברי המשלחת, עמר גאלדור, כתב אז:
"פַּעַם חָיְתָה בּוּצַ'אץ',
הַיּוֹם אֶפְשָׁר לִקְרֹא אוֹתָהּ
כְּמוֹ סֵפֶר
בְּבֵית הַקְּבָרוֹת"
ועגנון המשיך בנאומו: "אבל בכל עת, תמיד דומה הייתי עלי כמי שנולד בירושלים". אמנם גדול הסופרים העברים קבע את מקומו בירושלים בהיותו כבר בן 37 - אבל בעיניו היתה העיר מולדתו הרוחנית.
שירים סביב לה
איני יודע אם יש עוד עיר בעולם שכל כך הרבה שירים נכתבו עליה. עשרה קבין של שירה ירדו לעולם, תשעה נטלה ירושלים. אחד האהובים הוא "על כפיו יביא", שכתב יורם טהרלב וששרה רבקה זוהר. אין מי שלא מכיר את השיר, וכולנו שולטים במילותיו, בוודאי בפזמון. אך לא מזמן נחשפתי לניתוח מטלטל של הרב ליאור אנגלמן למילים שכתב טהרלב, עד כדי כך מטלטל שאני לא בטוח שטהרלב עצמו היה חותם עליו.
תחילה זהו הנגר ש"יושב בצריפו ולא עושה דבר", וש"שנתיים שהוא כבר אינו מנגר", אבל הוא חולם "לבנות כיסא לאליהו שיבוא". ואחריו הסנדלר, שגם הוא "יושב בצריפו ולא עושה דבר", ו"מדפיו הריקים מכוסים באבק, כבר שנתיים מונח המרצע בשק", ועדיין חולם לתפור נעליים לאליהו הנביא.
וכאן הטלטלה, בפזמון: "והוא יושב ומחכה לו, כבר שנים חולם הוא שיזכה לו, על סודו שומר ומחכה לו, מתי כבר יגיע היום". מי זה ה"הוא" שיושב ומחכה? לא הנגר ולא הסנדלר - אליהו בכבודו ובעצמו, הגואל, מחכה להם שיפסיקו לחלום ולהתבטל ויתחילו כבר לפעול ולעשות משהו. ואם יפעלו, או־אז יגיע היום שלו להופיע.
אחרי שפגשנו את שני בעלי המקצוע הבטלים ממלאכה, מגיע הבית השלישי:
"בירושלים ישנו
איש לגמרי לא צעיר,
שבנה הרבה בתים
בכל פינות העיר.
הוא מכיר כל סמטה,
כל רחוב ושכונה,
הוא בונה את העיר
כבר שבעים שנה".
איש שבונה את העיר 70 שנה לרגע לא בטל ממלאכתו, לרגע לא "יושב בצריפו ולא עושה דבר". ובהמשך, שדומה למדי להמשך אצל הנגר והסנדלר, החסיר טהרלב אות אחת שמשנה את כל המשמעות. הנגר והסנדלר חולמים להעניק לאליהו מתנה - כיסא ונעליים. אבל אצל בונה העיר אין ל'. לא כתוב "לאליהו", אלא "אליהו". החלום הוא להניח אבן פינה למקדש ש"על כפיו אותה יביא אליהו הנביא". הבונה שעמל 70 שנה מכין את כל התשתית, ורק מבקש מהגואל לתת את הדחיפה הקטנה, והוא, הבונה, כבר יניח את האבן למקדש.
בבניין ירושלים
עמר גאלדור, שנסע עד לבוצ'אץ' החרבה לגלות מצבות של קהילה שהיתה ואיננה, כמו עגנון לא נולד בירושלים ולא גדל בה, אך נמשך אל העיר, אל רחובותיה, אל שביליה - ובעיקר אל מבניה, שאותם למד וחקר וביקש לדעת.
כאדריכל צעיר הוא החל את דרכו במשרד תל־אביבי, אבל בקיץ הקודם הגשים חלום ועבר למשרד ירושלמי. סוף־סוף יוכל לבנות את העיר שאהב. עמר הוא לא רק מהחולמים, אלא גם מהמגשימים. הוא הצטרף לארגון "ברחובות שלנו", של פעילים חברתיים ירושלמים שפועלים לשפר את פני עירם. התוכנית האחרונה שהגיש הציעה פתרון אופרטיבי לבעיה תכנונית בפארק המסילה.
אבל שלא כמו ה"איש לגמרי לא צעיר" ש"בונה את העיר כבר 70 שנה" - עמר גר בירושלים ארבע שנים בלבד, ולא הספיק לבנות אותה. ביום י"ח בחשוון תשפ"ה, לפני כחצי שנה, הוא נהרג בקרב בלבנון. יום לאחר מכן נטמן באדמתה של ירושלים שלו.
יש כאלה שאוהבים חלומות, כל עוד אף אחד לא רוצה להגשים אותם. מספרים על אדם שהלחין שיר געגועים לירושלים במאה הקודמת, אך לאחר השואה היגר דווקא לאמריקה. "ירושלים צריכה להישאר חלום", הסביר. אבל ירושלים הגדולה והבנויה חוברה לה יחדיו בזכות אלפי שנים של חלומות ושל תפילות - ובעיקר בזכות אותם מגשימי חלומות, בזכות הבונים והסוללים והחוקרים והמהנדסים והלוחמים, שנגד חוקי הטבע הקימו עיר לתחייה.
חג שמח ירושלים, חלום שהתגשם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו