חזרתי מניו יורק עם בנותיי יובל, אופיר ואורן. שם השתתפנו בצעדה של משפחות החטופים, נפגשנו עם דיפלומטים וקיבלנו חיבוק גדול מהקהילות היהודיות. העייפות מהמסעות מורגשת היטב, אבל חזרתי עם כוחות.
הרבה מאוד אנשים חושבים עלינו שם, מעבר לים. רוצים בטובתנו ומבינים את עומק המשבר ואת ההכרח להחזיר את החטופים מיידית.
כולם בפעימה אחת - זו הצלת נפשות של כל מי ששורדים בשבי זמן רב כל כך, בגבורה ובאומץ אינסופיים, שנייה אחר שנייה. זה מתן כבוד אחרון והכרחי למי שנרצחו בדרכים נוראות, שמשפחותיהם מחכות להם כל כך.
כולם בפעימה אחת - זה להחזיר את עצמנו אלינו, להחזיר נשימה לריאות, להתחיל סוף־סוף לטפל בפצעים שעדיין לא יכולים להגליד, ולאפשר למשפחות להתחיל שיקום מתוך התהום. אלה המוני ישראלים שיודעים כי המדינה שלהם עשתה את הדבר הנכון. אלה אני, יובל, אופיר ואורן, בוחרות מה יהיה כתוב על המצבה של יוסי האהוב, האדם עם הלב הרחב ביותר שהכרנו, מניחות פרח ויודעות שאפשר להתחיל לנסות לקום.
הלב שלי נשבר שוב ושוב כשאני מסתכלת על הבנות שלי, שכל כך צריכות את סגירת המעגל הזו אחרי כל מה שעברו, והמדינה שלנו לא מאפשרת להן אותה. אני כל כך רוצה לראות אותן ביום שאחרי, מתמודדות עם האובדן לצד החזרה לחיים. מבלות, נהנות, טועות, לומדות, כמו נערות שעברו גיהינום והוא מאחוריהן.
אבל כל עוד יוסי שלנו שם - הגיהינום עוד כאן. אני קוראת מכאן לממשלת ישראל: תנו לסיוט הזה להסתיים. כולם בפעימה אחת.
"לקחו ממני את הלב שלי"
הבת, אופיר שרעבי: כשהחיים שלך על "הולד", את מרגישה שאת ממשיכה להתעורר לאותה המציאות בכל בוקר. לפני שנה וחצי הייתי בניו יורק, במשלחת של צעירים, במטרה להחזיר את אבא. עברו שנה וחצי, כל כך הרבה זמן, והנה שוב חזרנו מנסיעה לניו יורק. צעדנו, צעקנו, המשכנו להסביר ולהראות את הכאב שלנו כדי להחזיר את אבא ואת כולם. מה עוד אצטרך להגיד שמישהו יקשיב? זה אבא שלי, לא איזה משחק. אבל קיבלו החלטות בלי לחשוב עלינו, וההחלטות האלה הביאו לכך שהוא איבד את חייו, ואנחנו איבדנו אותו.
לקחו ממני את הלב שלי, את אבא שמגן על הילדה שלו, את הגב שעומד מאחוריי. המעט שאפשר לעשות בשבילו, ושחייבים לעשות, זה להחזיר אותו אלינו הכי מהר שאפשר. בלי לחכות, ובלי לשמוע על עוד חטוף שכבר איננו. אני רואה את המדינה שלי בוחרת במוות על פני החיים כל כך הרבה פעמים. איבדתי את אבא, וזה היה יכול להיות אחרת. יכולתי להיות ילדה בת 16 שאבא שלה חזר מהשבי. עכשיו אני ילדה בת 16 שנאבקת כדי שלאבא שלה יהיה קבר. באיזה עולם זה הגיוני?!
החיים שלי נעצרו ב־7 באוקטובר, ומאז אני כבר לא אותה אופיר. אני כל כך רוצה להתעורר למציאות אחרת, טובה יותר. לא אפסיק להיאבק על המציאות הזו, לכולנו.
נירה ואופיר שרעבי הן אלמנתו ובתו של החטוף החלל יוסי שרעבי
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו