בארה"ב מחבקים אותנו, בארץ רואים בנו נטל
שנה אחרי האסון, בתו של החטוף מני גודארד ז"ל כותבת על הפער הבלתי נסבל בין ההזדהות מעבר לים לבין התחושות הקשות בארץ • על אובדן האמון, על הכאב שלא נגמר "מפחיד אותי לחיות בחברה שלא עושה הכל כדי להחזיר את האנשים שלה הביתה"
Your browser doesn’t support HTML5 audio
עברה שנה, ושוב אני מוצאת את עצמי על מטוס בדרך לאמריקה. הזמינו אותנו, משפחות החטופים, שוב, למצעד ישראל ולפגישות עם אנשי ממשל. אנשים שפעם אחר פעם מבקשים לשמוע מאיתנו איך עוד הם יכולים לעזור. מה עוד אפשר לעשות כדי להוציא את כולם משם. גם הם מבינים, כמונו, שכנראה התשובה נמצאת שם - הרחק ממדינת ישראל.
כשאני מגיעה לארה"ב אני מבינה מה זה קשב אמיתי לבעיה הכי בוערת שלנו. כבר בשדה התעופה עובדי השדה מסתכלים לנו בעיניים במבט שאומר "אנחנו יודעים מי אתם ואנחנו כאן בשבילכם", ומפלסים עבורנו את הדרך. שם – רואים ומבינים שהדברים היו יכולים להיות אחרת, גם אצלנו.
כי בזמן שאנחנו היינו שם, אמו של עידן אלכסנדר חטפה רפש ממכונת הרעל, וח"כ טלי גוטליב כינתה את החטופים ששבו משם "שטופי מוח של חמאס". בזמן שחברי ממשל אמריקנים מחבקים אותנו, מקשיבים לנו, פותחים בפנינו את ליבם - בארץ מתייחסים אלינו כאל נטל, כמי שמפריעים בדרך למטרה הנעלה, "הניצחון המוחלט".
והאמת - זה כואב כל פעם מחדש. זה מנפץ ומרסק אותנו שוב ושוב, כאילו לא קשה לנו מספיק.
אבא שלי נרצח בביתו יחד עם אמא שלי בשעות הבוקר המוקדמות של 7.10, ורק לאחר מכן הוא נחטף. המחבלים שחטפו אותו ידעו שהוא מת, ועדיין חטפו אותו, כי הם הבינו טוב מאוד מה המשמעות של קבורה עבורנו. כי הם ידעו שאנחנו לא כמוהם, שאנחנו חברה המקדשת את החיים ומכבדת את המתים. כי הם חשבו שנעשה הכל כדי להחזיר אותם. הם חשבו שראש הממשלה שלנו, השרים, חברי הכנסת – יהפכו את העולם כדי להחזיר אותם הביתה.
זה הדבר היחיד שהם טעו בו. מדינת ישראל לא עושה הכל כדי להחזיר אותם, ובינתיים החטופים החיים מתענים במנהרות בתנאים לא אנושיים, והחללים, ובהם גם אבא שלי, זרוקים איפשהו בעזה. אולי ייעלמו ואולי לא... את המדינה זה פחות מעניין. ואנחנו מנסים לאסוף את כל הכוחות שבקושי נותרו – לא כדי להילחם באויב שבא לרצוח אותנו, אלא בממשלה שלנו. אין סוף לכאב ולשבר.
ומתוך הבור השחור שנפלתי אליו ב־7.10, ביום שבו איבדתי את הכל, אני תוהה האם אי־פעם נצליח להיות החברה שהיינו רוצים להיות? האם נצליח להחזיר את הערכים שלנו? האם נצליח לחזור להיות מי שהיינו?
אפשר להתווכח האם נכון או לא לעשות הסכם עם חמאס. כתושבת בארי ב־34 השנים האחרונות ראיתי את האכזריות של האויב בעיניים שלי. אני יודעת מה זה לחיות תחת טילים, בלוני תבערה, מהומות על הגדר, ניסיונות חדירה. זה מפחיד, מפחיד מאוד. אבל מפחיד אותי הרבה יותר לחיות בחברה שלא עושה הכל כדי להחזיר את האנשים שלה הביתה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו