84 שנים לנפילתו של דוד רזיאל, מפקד האצ"ל, ודור ההמשך מחויב לא רק לזכור – אלא להבין - מהי מנהיגות ציונית בעת מבחן, מהי אחריות מוסרית בעידן של כאוס, ומה אנחנו – בשנת 2025 – עדיין מחויבים ללמוד ממנו.
השבוע, יתכנסו בהר הרצל לוחמי אצ"ל ששרדו את הימים ההם, ובני נוער שצמאים לדמות מופת – לזכור, להוקיר ולהבין מחדש את פועלו של דוד רזיאל, האלוף בן-ענת, שנפל בקרב בעיראק ב 1941.
אך זכרו רלוונטי יותר מתמיד. רזיאל, לא היה עוד דמות מיתולוגית מהעבר אלא מופת חי למי שחיבר בין אידאולוגיה ליישום, בין הגות לקרב, בין עקרונות מוסריים לבין פעולה בלתי מתפשרת לשחרור העם והארץ. הוא כתב, פיקד, נלחם, והיה נכון לשלם את המחיר הגבוה מכולם – גם כשהיה יכול להישאר מאחור.
הוא יוצא לפעולה קומנדו מעבר לקווי האויב, בעיראק בשליחות הבריטים. בכדי לפגוע בשדות נפט, ששימשו אז את גרמניה הנאצית באמצעות המשטר העיראקי. רזיאל בוחר לצאת למצבע בעצמו. לא מסיבות טקטיות – אלא מתוך אחריות מוסרית ולאומית. זו המשמעות של דוגמה אישית. זו המשמעות של "מפקד". הוא אמנם נפל בקרב, אך עצם קיומו קיבע רעיון עמוק שעדיין חי ונושם כיום: היכולת לצאת לשטח אויב כדי לשתק איום חיצוני – גם מרחוק. היום זו איראן, אז זו הייתה גרמניה. היום אלה מל"טים וטילים – אז היו אלה מטוסי קרב ודלק. אבל העיקרון נשאר זהה: עם ישראל חייב לשמר זרוע ארוכה, אצילית ונחושה – שפועלת מהבנה מוסרית של צדקת הדרך והחובה לשמור על חיי אזרחינו.
דוד רזיאל לא ביקש תהילה – אלא דרך. הוא לא פעל להכתיב עמדות – אלא לבסס ערכים. מנהיגות בעיניו, הייתה שליחות מוסרית. בכתביו על 'תורת המוסר' הזכיר כי "האדם חדור המוסר הלאומי, יֵדַע תמיד בשעת התנגשות בין חובות המוסר הלאומי ובין ההפרעות השונות [...] שלפניו עומדת מטרה גדולה וקדושה, ששקולה נגד כל המטרות, ושלמען מטרה זו יש להשתמש בכל האמצעים הנמצאים ברשותו."
בימים בהם חיילינו נלחמים בגבורה להגנה על העם והמולדת, תחת תנאים מורכבים ועוינים, ובזמן שמדינות העולם בוחנות כל צעד שלנו בזכוכית מגדלת – בוחרים לצערנו חלק מהבכירים לשעבר, שהיו אמונים על ביטחוננו, להפנות את גבם לא רק לעובדות – אלא למהות. האמירה האומללה שנשמעה מפי מי שכיהן כסגן הרמטכ"ל, ובה נטען כי "ישראל הורגת תינוקות כתחביב" – אינה רק שקר גס. היא הוצאת דיבה על עמנו, מדינתנו, בנינו ובנותינו. זוהי בעיטה לא רק באמת, אלא בזהות, בנאמנות ובאחריות שלנו.
דוד רזיאל, אילו היה חי היום, לא היה עומד מנגד מול אמירות כאלה. הוא היה דורש – ודורש מעצמו – לחזק את רוח הלחימה, במקביל לרמתה המוסרית. הוא ידע שהכוח הוא כלי, לא מטרה. אך לא היה לו ספק – שלעם ישראל יש זכות וחובה להגן על עצמו, בייחוד כשמדובר באיום ממשי על קיומו ובמלחמה שנכפתה עליו. מנהיג בעיניו איננו רק פוקד – הוא גם מחנך. לא בכדי כתב: "אין לחנך קצין – מבלי לחנך תחילה אציל".
שנת 2025, ומורשת רזיאל מתעוררת לתחייה. הדור שלנו נושא מחדש את הלפיד. צעירים וצעירות שחשבנו שעסוקים רק ברשתות החברתיות – הופכים בין רגע למפקדים, למתנדבים, ללוחמים, ליוצרים, למסבירים – כל אחד ואחת מהם מבין שבשביל לנצח במאבק – צריך להבין קודם עבור מה אתה נלחם. הם מבינים שציונות היא לא נוסטלגיה – אלא החוזה שלנו עם העתיד. הנוער שלנו פועל מתוך תחושת שליחות, אחריות לאומית, ומוסר עברי שורשי. בדיוק כמו שציפה רזיאל.
על רזיאל להיות חלק בלתי נפרד מתוכנית הלימודים של ישראל – לא רק כסיפור גבורה, אלא ככלי להטמעת ערכים: זהות , תעוזה, חינוך, דוגמה אישית, ומוכנות לפעול, כשאף אחד אחר לא מוכן. הוא איננו רק דמות הרואית מן העבר – אלא סמן מוסרי לדור שצריך להחזיק את ההגה, דווקא בימינו.
לא נשכח לרגע את אחינו החטופים ונפעל להשבתם הביתה, בין אם בעסקה ובין אם במבצע צבאי. נתפלל להחלמתם של הפצועים, נחבק אל חקינו את משפחת השכול ההולכת ומתרחבת לצערנו, ונבטיח יחד את ניצחוננו במערכה הארוכה על קיומנו.
יהי זכרו של דוד רזיאל נצור בלב העם, ותהי משאלתנו – להמשיך לא רק את דרכו, אלא גם את קומתו.