ב־DNA הישראלי טמון קוד אחד ברור: ערבות. ההבנה שחיים של יחיד שווים כל מאמץ, שכל פצוע נאסף, שכל נעדר חוזר, ושהמדינה הזו קמה גם בשביל מי שלא היה חמוש, לא היה מוכן, רק היה במקום הלא נכון בזמן הלא נכון. לא ערך מופשט אלא מערכת עצבים לאומית.
אבל לאחרונה, גם האתוס הזה מתחיל להתפצל לסעיפים. מיקי זוהר, שר התרבות, אמר בראיון: "ברור שלא כל החטופים יחזרו", כאילו החטופים הם שורת נתון בטבלת עלות-תועלת, לא נשמות חיות עם שמות, פנים ומשפחות שמשוועות שמישהו יבוא לגאול אותן מהתופת. בצלאל סמוטריץ', שר האוצר, הסביר "השבת החטופים היא לא הדבר החשוב ביותר" כאילו יש מטרה נעלה יותר מהצלת חיים.
איתמר בן גביר הבהיר "לא בכל מחיר. לא לשלם מחיר שיביא עוד חטופים" כאילו המחיר לא שולם כבר, על גבם של החטופים עצמם. ועירית לינור, בתפקיד הפילוסופית הלאומית, שלפה את הקלף הבוטה מכולם: "זו טרגדיה פרטית של 22 משפחות. השמדת חמאס חשובה יותר". טרגדיה פרטית? אז מה הלאה חטיפה תוגדר כ"אירוע נקודתי", והחזרת גופות תיחשב למחווה ייצוגית בלבד?
משה רבנו, כשעמד מול פרעה, לא ניהל משא ומתן על מי נשאר ומי יוצא. הוא לא ביקש "הסדר הדרגתי". הוא אמר: "בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ, בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ" (שמות י', ט'). זו לא התעקשות רגשית. זה עמוד השדרה של העם הזה.
כשפרעה ניסה לנהל איתו משא ומתן ושאל: "מי ומי ההולכים", וניסה להתמקח: רק הגברים. בלי הילדים. בלי הרכוש. אבל משה המנהיג הגדול לא השאיר מקום לספק: בנערינו ובזקנינו נלך. בבנינו ובבנותינו. עם כל הצאן והבקר. את כולם! עכשיו!
יש מי שטוענים: זה לא נעים, אבל הכרחי. שאם ניכנע עכשיו, נשלם אחר כך. שצריך להקריב את המעטים כדי להציל את הרבים.
אבל זו לא מחשבה יהודית. זו מתמטיקה צינית בתחפושת של ריאליזם מוסרי. כי חז"ל קובעים במסכת סנהדרין (ע"ד ע"א): "מי אמר שדמך סמוק יותר מדמו?" אין היררכיה של דמים. אף אחד לא יכול להישקל מול אחר. והרמב"ם (הלכות יסודי התורה, פרק ה') פוסק: גם אם גויים אומרים "תנו לנו אחד מכם או שנהרוג את כולכם" - "ייהרגו כולם ואל ימסרו נפש אחת מישראל".
ובדיוק בגלל זה, גם אם הממשלה טוענת ש"לא נוכל", נמשיך ונשיב לה בקולו הצלול והמוסרי של משה רבנו: "בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ". כי או שכולנו יוצאים או שכולנו נלכדים.
ומה שבן גוריון ניסח פעם בשפתו שלו, הופך כעת לשאלת מפתח לדור שלם: האם כל אם עברייה עדיין יכולה להאמין, שמסרה את גורל ילדיה לידי מנהיגים ראויים לכך, או שמא היא צריכה להתחיל לחשוש שאם יקלעו לשבי, יטיחו בה שזו רק טרגדיה פרטית?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו