העצרת השבועית של מטה משפחות החטופים מתקיימת הערב (מוצ"ש) בכיכר החטופים בתל אביב.
ממטה משפחות החטופים נמסר: "הערב, משפחות החטופים קוראות לעם ישראל כולו - מכל הגוונים, המגזרים והקהילות - להתכנס בעצרת המרכזית בכיכר החטופים. על רקע הדיווחים המדאיגים על הרחבת הלחימה, נעמוד יחד, נצביע ברגליים ונקרא למקבלי ההחלטות: העם מבקש את החזרת החטופים - מעל הכל, עכשיו!.
"החזרתו של עידן מוכרחה להוות פתח להסכם שיביא להשבת כל 58 החטופים — החיים לשיקום, והחללים לקבורה ראויה. הזמן אוזל, העולם צופה, ההיסטוריה לא תשכח. יש רק דרך אחת – נחזיר. נקום".
בעצרת ינאמו: עפרי חגי - אחייניתם של ג׳ודי ויינשטיין חגי וגדי חגי, משה אור - אחיו של אבינתן אור, יפעת הימן - אמה של ענבר הימן, דליה קושניר-הורן - גיסתם של איתן הורן ושורד השבי יאיר הורן, אלון קמינר - לוחם במילואים שנפצע אנושות במלחמת חרבות ברזל, שורדת השבי מייה שם ולוי בן ברוך - דודו של שורד השבי עידן אלכסנדר.
עפרי חגי, אחייניתם של ג׳ודי ויינשטיין חגי וגדי חגי: "אני רוצה קודם כל להגיד לכם תודה. תודה-רבה שבאתם לתמוך בנו, אבל הכי חשוב – לתמוך בהם: ביקרים שלנו, שמחכים שנציל אותם מהגיהנום שהם נמצאים בו כבר 19 חודשים!
לראות את כולכם כאן איתנו, ממחיש לי ביתר-שאת כי השבת-החטופים היא ערך עליון ומקודש, ושהעם שלנו בוחר בחטופים. השבוע היו לנו בשורות מרגשות כשעידן אלכסנדר היקר והגיבור חזר הביתה אל משפחתו, אל חבריו, חזר הביתה אל החיים שלו.
כולנו שמחים ומתרגשים עם משפחת-אלכסנדר ומקווים שזהו צעד בדרך להחזרת כל-58 היקרים שלנו הביתה. אני רוצה לספר לכם קצת על הדודים שלי, גדי וג'ודי חגי, כי חשוב לי שתכירו, ולו במעט, את האנשים המיוחדים שהם היו, את הזוהר והקסם והאהבה שהם הביאו לכל מקום בו היו ולכל אדם בו פגשו.
דוד גדי הוא האח הצעיר של אבא שלי, האח הצעיר והשובב. כבר בגיל 3, התגלה הכישרון יוצא-הדופן שלו למוסיקה ולנגינה על כלי-נשיפה, והוא הפך להיות מוסיקאי בחסד.
ג'ודי נולדה בארה"ב ובילדותה עברה לקנדה. היא הגיעה לארץ לחודש לאחר האוניברסיטה ופגשה את גדי והתאהבה באדם ובאדמה, ונשארה כאן כל-החיים. הם בנו את חייהם בקיבוץ ניר-עוז, גידלו 4 ילדים מדהימים והפכו לסבים ל-7 נכדים.
גדי לקח את תשוקתו ליצירה והפך להיות השף של הקיבוץ, וג'ודי היתה מורה לאנגלית ומיינדפולנס בבתי-הספר בעוטף-עזה. היא עבדה עם ילדים עם צרכים-מיוחדים ובנתה תכניות מיוחדות שסייעו לילדי-העוטף להתמודד עם הטראומות של ילדות לצד צבע אדום, אזעקות וירי. הם היו זוג מיוחד ומעורר השראה. היתה שם אהבה יוצאת-דופן, זוגיות, חברות ושותפות, ומעל הכל היתה המשפחה שלהם שהם כ"כ אהבו.
ב-7 לאוקטובר, גדי וג'ודי יצאו כהרגלם מדי-בוקר, לטייל בשדות של ניר-עוז שכ"כ אהבו, ומשם לא חזרו. מחבלים על אופנועים רצחו אותם וחטפו אותם לעזה, והם שם עד היום. ג'ודי היא אחת משלוש הנשים שעדיין נמצאות בשבי.
ואנחנו כאן, כואבים, מתגעגעים ונאבקים כבר למעלה משנה-וחצי להחזיר אותם ואת כולם הביתה. אני עומדת כאן מולכם היום ומבקשת ממכם לעזור לי: לזכור, להזכיר ולהחזיר את כולם הביתה. החיים לשיקום והחללים לקבורה.
אבוי לנו כחברה, כמדינה, כבני-אדם, אם מישהו יישאר שם. לא תהיה לנו זכות לשום דבר כאן אם מישהו יישאר שם. ב-6 לאוקטובר בלילה, דוד גדי כותב בפייסבוק את מה שהיטיב להגדיר אותו והפך בעצם למילותיו האחרונות: 'חייה את חייך כאילו זה יומך האחרון, אך למד כאילו תחייה חיי נצח'.
ועם ההשראה של גדי וג'ודי אנחנו ממשיכים, כדי שהם וכולם יחזרו אלינו הביתה. כי רק כשכולם יחזרו הביתה, נוכל להתחיל בתהליך השיקום והריפוי של החברה והמדינה שלנו, תהליך שאנו כה זקוקים לו".
משה אור, אחיו של אבינתן אור: "אני משה, אח של אבינתן אור שנחטף לעזה ממסיבת הנובה. אני רוצה לפתוח ולומר תודה. תודה שאתם כאן. תודה שאתם לא מוותרים. היום אחי, אבינתן אור, נמצא בשבי חמאס כבר 589 ימים.
589 ימים שהוא לא בבית. לא מחייך, לא שומע את הקול שלנו, לא חופשי. 589 ימים שבהם מדינת ישראל נכשלת במשימה הכי בסיסית שיש – להחזיר את הבנים שלה. הפעם האחרונה בה נפגשנו היה ביום הולדת 3 של שי, הבת שלי. אצלנו בבית. שי חוגגת חמש עוד מעט!
אח שלה שגב, ספר לנו שהפחד הכי גדול שלו, זה לשכוח איך אתה נראה, איך נשמע הקול שלך. והראל, הגדול שלי, הפך פעיל חברתי בנושא החטופים. לאיזה מציאות הגענו? אלו החיים שמגיעים לנו? אנחנו דורשים עסקה. עכשיו. עסקה שתחזיר את כולם – לא שלבים, לא סלקציות, לא "מי שיותר קל".
כל חטוף הוא עולם ומלואו. כל משפחה חיה על הקצה. ולא – לא נסכים לעסקה שתשאיר אף אחד מאחור. די למסמכים, לדיונים אינסופיים, ל'התייעצויות'. הם לא מספרים – הם אנשים. הם ישראלים. הם אנחנו. וצריך לומר את זה בקול רם וברור: המלחמה הזו לא מחזירה את החטופים. היא מסכנת אותם. היא מרחיקה את הרגע שבו הם יחזרו. אין מטרה חשובה יותר מהחזרתם. אין ערך מוסרי גבוה מזה.
והאחריות – יש לה כתובת: ראש הממשלה בנימין נתניהו וחבורתו. נכשלתם ב־7 באוקטובר, ואתם ממשיכים להיכשל – כל יום – כבר שנה וחצי. די. קחו אחריות. תתפטרו. כמו ראשי מערכת הביטחון – גם אתם צריכים לפנות את מקומכם. זו לא אמירה פוליטית. זו אמירה ערכית שטוענת 'נכשלתם - קחו אחריות ולכל הפחות תתפטרו'.
58 אזרחים שלכם, מחכים לכם שתצילו אותם כבר יותר משנה וחצי ואתם לא מצליחים - אז פנו את הדרך למי שכן יצליח. ואנחנו – הציבור – לא עוצרים. אני קורא לכל אחת ואחד מכם: תזכירו את החטופים בכל מקום. בעבודה. בבתי הספר. בבתי הכנסת. במחאות. אל תיתנו לשכחה לחדור. המאבק הזה שייך לכולנו – והוא לא ייגמר עד שכולם בבית.
אבינתן – אנחנו נלחמים בשבילך. אתה לא לבד. אתה לא שקוף. אנחנו נמשיך. לא נשתוק. לא נוותר. אנחנו נחזיר אותך הביתה".
יפה הימן, אימה של ענבר: "אני אמא של ענבר היימן, ואני רוצה להגיד לכם תודה. תודה שבאתם, תודה שאתם כאן, תודה שאתם לא מוותרים על ענבר ועל שאר החטופים.
אני רוצה לספר לכם קצת על ענברי שלי: ענברי שלי היא אומנית רב תחומית, למדה במגמת קולנוע בתיכון אחד העם בפ"ת, היתה סטודנטית מצטיינת לתקשורת חזותית בויצו חיפה, אומנית גרפיטי בשם פינק, והאמינה שעם חינוך אהבה ואומנות היא תוכל לשנות את העולם. ב-7 לאוקטובר ענברי עבדה כמתנדבת כהלפרית במסיבת הנובה.
כשמתחילה מתקפת המחבלים, היא נסה על נפשה במשך שעות רבות. מחבלים יורים עליה וחוטפים אותה לעזה. במשך 70 יום חיינו בתקווה שענברי שרדה, אבל ביום שישי ב15.12.23 אחרי הדלקת נרות, קיבלנו את הידיעה המרה. ענברי נרצחה, והיא עדין מוחזקת חטופה בעזה.
ישבנו שבעה בלי הלוויה, אבל הספק עדין מכרסם בי. אולי זה ישמע מוזר, אבל אני מרגישה אותה כל הזמן לידי. אני כבר לא אלווה אותך לחופה עם שמלת כלה כמו שחלמתי. אני רק מחכה שתבואי ואוכל לנשק את הארון. אני לא יכולה להיות בטוחה שענברי לא בין החיים. אני חייבת לראות אותה כאן בשביל לוודא מה מצבה.
ענברי שלי, כמעט 590 ימים שאני מחכה לך ואת עדיין לא פה. אין לי קבר לעלות אליו, אין לי איפה להדליק נר, אין לי איפה להניח פרח. איך אני יכולה להתאבל עליך ולדבר איתך, כשאת רחוקה ומוטלת בעזה? עד מתי אני צריכה לחכות? כמה זמן האבל שלי יהיה מושהה, חלקי, נתון-בספק? אני כולי תפילה שבזמן הקרוב ענברי תחזור, ויחזרו גם כל החטופות והחטופים, החיים לשיקום והחללים לקבורה ראויה בישראל.
והם צריכים לחזור לא רק בשבילם. הם צריכים להיות פה לא רק בשבילנו, המשפחות. הם צריכים לחזור כי כשהם יחזרו – זה יהיה הניצחון האמיתי. ישראל לא תנצח במלחמה בלי שאחרון החטופים בבית. תביאו אותם, את כולם! כי רק ככה ננצח!".
דליה קושניר-הורן, גיסתם של איתן הורן ושורד השבי יאיר הורן: "יש לי חלום — לראות את איתן הורן, גיסי, חוזר הביתה יחד עם עוד 57 חטופים. החיים לשיקום, והחללים לקבורה. יש לי חלום — לראות את המדינה שלי משיבה חיים ולא עוסקת בנקמה.
יש לי חלום — ש-589 ימים של שבי, של חרדה, של דממה — ייגמרו בהחלטה אחת. החלום שלי הוא אפשרי. כולנו יודעים זאת, ורוב החברה הישראלית רוצה בכך. אבל זה לא מספיק לחלום.
היום אני באה לא לחלום — אלא לדרוש: שחררו את החטופים. הפסיקו את האשליה שנוכל להמשיך בלעדיהם, שרק לחץ צבאי יחזיר אותם ועוד שקרים כמו "הניצחון המוחלט" כי בינתיים כל מה שיש לנו זה החמצת המאה. די להרחבות קרקע בזמן שהאחים שלנו מעונים ומופקרים מתחת לאדמה. השבוע זכינו להגיד יחד- ברוך הבא עידן!! רצינו להגיד לך סליחה, אתה גיבור ואנחנו אוהבים אותך!! אבל אל נטעה- עידן לא חזר בגלל ממשלת ישראל.
הוא חזר רק בזכות אזרחותו האמריקאית — ורק כי נשיא ארצות הברית פעל עבורו. ואנחנו, אזרחי ישראל? אנחנו עדיין מחכים שממשלתנו תילחם עבורנו, כפי שעידן, תמיר, מתן, איתי ועוד רבים נלחמו עבור המדינה בבוקר ה־7 באוקטובר.
כי יש הסכם לא כתוב בין המדינה לאזרחיה: שמי שנלחם למענה — יוחזר הביתה. שמי שנשבה — יינצל. המדינה הבטיחה, ואנחנו האמנו.
יאיר, גיסי, שוחרר אחרי 498 ימים בשבי חמאס. אבל הוא לא חופשי באמת. הוא לא מסוגל להשתקם, עד שאחיו איתן — וכל שאר החטופים — יחזרו. ובואו נדבר על “מרכבות גדעון”. קראתם לתמרון הקרקעי בשם תנ”כי. אבל גדעון לא יצא למלחמה כדי לכבוש — אלא כדי להציל. הוא לא המשיך להרחיב את המלחמה — הוא ידע מתי לנצור, מתי להכריע, ומתי לבחור חיים.
אז מה שוות המרכבות, אם הן רק ממשיכות להרחיב ולהחריב את הקרקע — בזמן שאחינו כלואים מתחתיה? הם מופצצים וישנה סכנה ברורה לחייהם. מהי עוצמה, אם לא נעשה בה שימוש כדי להגיע להסכם שמחזיר את כולם? אם לקחתם את שמו של גדעון — קחו גם את ערכיו. כי גדעון לא ניצח בכוח. הוא ניצח באמונה, באומץ — ובבחירה הנכונה.
ההיסטוריה לא תזכור מפות או כיבושים. היא תזכור את מי שהושאר מאחור — או את מי שהחזיר בהחלטה אמיצה. וזה לב הציונות: שאנחנו נדאג לבנינו.
שאנחנו נשיב את אחינו. אם נפקיר אותם — נפקיר ונאבד את עצמנו. אני מוקירה את חיילי צה״ל — גיבורים אמיתיים. אבל אי אפשר להמשיך לשלוח אותם לקרב, כשלא נעשה הכול כדי להשיב את מי שכבר נפלו בשבי. כמה עוד נקריב? כמה עוד ייפלו?
יש לי חלום — אבל יש לנו משבר. והוא לא ייפתר בסיסמאות. הוא ייפתר רק בהחלטה אמיצה — בהסכם שיחזיר את כולם הביתה. ברגעים אלה ממש, צוות המשא ומתן הישראלי יושב בדוחא. אני קוראת אליכם מכאן — כאזרחית ישראלית שחרדה לקיומנו: אל תחזרו בלי הסכם. אל תחזרו בידיים ריקות. אל תחזרו בלי כולם. רק כשהם יחזרו — נוכל כולנו לחזור.
רק אז נוכל לקום. נחזיר ואז נקום. אני מבקשת — ואני גם מזהירה: אם תוותרו עליהם — ויתרתם על עצמכם. על עצמינו. אבל אם תשיבו אותם — נוכל לקום מן ההריסות ולהיבנות מחדש. כעם, כמדינה וכאומה שמקדשת חיים. שלנו ושל כל העמים שסביבנו ובכלל. כי יש לי חלום — אבל הגיע הזמן להתעורר. לעצור את המלחמה ולהחזיר את כולם בעסקה. עכשיו".
אלון קמינר, פצוע קשה ממלחמת ״חרבות ברזל״: "ערב טוב לכולם, שמי אלון קמינר ואני בן 28. בשבעה באוקטובר מיד עם תחילת המלחמה קפצתי למילואים.
ב-14 באוקטובר, נפצעתי אנושות והתעוררתי לאחר חודש בטיפול נמרץ. למי שלא רואה בקהל - נתתי 2 ידיים, רגל ואת הראיה בעין שמאל לטובת המדינה - נתתי באהבה. בעודי יושב בטיפול נמרץ מחלקת כוויות, עם כוויות בחמש עשרה אחוז מגופי, כשצינורות רבים מחוברים אליי, ומשככי כאבים רבים אף יותר, חשבתי לעצמי מחשבה: 'איזה מזל יש לי להיות כאן ולא שם, המצב יכול להיות הרבה יותר גרוע ואני חייב לתת הכל כדי להתקדם'. הם נתנו לי בעל כורחם כוח.
מטרת המדינה הדמוקרטית לאפשר לאזרחיה לממש את הפוטנציאל הטמון בהם. הציווי הזה בראש ובראשונה מדבר על ביטחונם האישי של כל אזרחיה. האזרחים חייבים ביטחון. חייבים להיות לחיות בידיעה שהם יכולים לנהל חיים תקינים.
ואני שואל, איך אני אמור לממש פוטנציאל ?איך אני אמור כשאני חושב עליהם בלילה? איך אני אמור להשתקם כשהלב שלי בעזה? כיצד ילדים יחגגו יום הולדת, וצעירים יתחתנו כשכל שמחה מהולה בעצב, כל חיוך טומן בחובו דמעה.
כיצד אני אמור שאף אחד מבני משפחתי לא שם, להמשיך בחיי? שבני משפחתם נרקבים 50 קילומטר מכאן מתחת לאדמה?! הדרך היחידה היא להחזיר את כולם בפעימה אחת, בהסכם אחד! אני קורא לממשלה - החזירו את כולם בעסקה אחת!
החיים לשיקום והחללים לקבורה. רק לאחר מכן נוכל להתחיל להשתקם כעם וכמדינה. רק לאחר מכן נוכל להשכין סדר אזורי חדש מורכב ככול שיהיה כדי שדבר כזה בחיים לא יקרה שוב.
דרך ארוכה כבר עברנו ולצערי דרך ארוכה עוד לפנינו אך כשאני עומד כאן היום איתכם אין לי צל של ספק בקרוב יום יבוא ונספר לשורדים איך נלחמנו! יום יבוא ונספר לילדים ולנכדים שנלחמנו!
יום יבוא כי אין אנו אומרים יום יבוא, אנחנו מביאים את היום כל אחד ואחת מכן שבת אחר שבת ! אני רוצה להגיד לכם תודה, תודה שאתם אור באפלה ועמוד השדרה המוסרי של המדינה שאני כל כך אוהב.
אני מבקש ממכם חזקו אחד את השניה חזקו את המשפחות. ביחד נשיב את כולם ורק ביחד נרפא את עצמינו. זה לא יהיה קל אבל זה אפשרי, ואם זה אפשרי נדאג שזה יקרה".
שורדת השבי, מייה שם: "ראיתי השבוע בדמעות את שחרורו המפתיע והמשמח של עידן אלכסנדר, עידן חזר לאמא שלו, אבל הוא עוד לא יודע, את מה שאני כבר מבינה: עכשיו מתחיל פרק ב'. הריפוי לא יושלם עד להשבת כל החטופים כולם, והוא יהיה רצוף טריגרים של הגוף והנפש, דרישות שלום מהגיהינום שעברנו, שבאות בלי אזהרה, שוב ושוב.
