רס"ל נועה עטר מסיתה את שיערה לאחור. מבלי לשים לב, היא מלטפת את הרגל הפצועה, זו שנפגעה קשה מפגיעת כדור ומקשה עליה את ההליכה.

מעל שנה חלפה מאז הפציעה, ונועה כבר אחרי שיקום אינטנסיבי. מתמודדות עם כאבי תופת שמגיעים לעיתים קרובות מדי, וגעגועים לאימוני הריצה אותם הקפידה לבצע עד הפציעה. אבל כל הכאב הזה לא מצליח להוריד את החיוך המבויש שלה מהפנים.

"אנחנו צריכים להבין שצריך לעבוד בשביל לחיות במדינה שלנו", היא נחרצת. "זו מדינה מורכבת, אבל יכול להיות פה עתיד טוב יותר. ואנחנו נלחמים בדיוק בשביל זה".

נועה היא אחת מ-18 פצועים ופצועות צה"ל וכוחות הביטחון שטסו השבוע לארה"ב למפגש עם בכירי ארגון נכי צה"ל בניו יורק, הקהילות היהודיות וכדומה, כדי לייצג את ישראל.

מחר (ראשון), ישתתפו בצעדה השנתית של הפדרציות היהודיות של צפון אמריקה (JFNA), והשנה אפילו יובילו אותה. ככה זה בעיקר בשנת מלחמה. הפצועים סוף סוף מקבלים את הכבוד המגיע אליהם.

"לא תמיד יודעים להעריך את העבודה שלנו", אומרת נועה בשקט. "אבל חשוב לי שידעו שהמשטרה נותנת המון. במשך תקופה ארוכה עבדנו קשה מאוד. נתנו מעצמנו המון. וכן. חלק שילמו בגופם".  

היא בת 24 מירושלים. כבר שנתיים וחצי במשטרה, כשוטרת במחוז יהודה ושומרון. ב-6 באוקטובר סיימה קורס סיור, ומה-7 כבר נכנסה במהירות לתפקיד. ב-16 בנובמבר, יום חמישי ב-9 בבוקר, היתה בסיור כשהמחבלים פתחו בירי במחסום המנהרות על כביש 60. התוצאות היו קשות. רב"ט אברהם פטנה, לוחם משטרה הצבאית נרצח, וחמישה נפצעו.

הנשק המאולתר וקולות הירי

היא זוכרת איך ראתה את הנהג נוסע לאט ליד המחסום, את האדם לידו דורך נשק מאולתר, ואת קולות הירי. "אני והצוות שלי באנו למחסום המנהרות במקרה, אנחנו לא עומדים שם בדרך כלל. ואז התחיל הירי. זה לקח אולי 10 שניות, והכוחות בשטח הצליחו לנטרל אותם ולמזער את הנזק, אבל היו לא מעט פצועים.

"אני נכנסתי למוד פעולה ורצתי לטפל בפצועים. לא הרגשתי כאב, הייתי חדורה מטרה. כשכרעתי ברך לטפל באחד החיילים, ראיתי שאני מדממת מהרגל. כשאת בתפקיד, אין לך אופציה לא לקחת אחריות על הפצועים. הייתי צריכה להיות בעירנות מוחלטת, ואחר כך לטפל בפציעה שלי, שהסתבר שהיא הרבה יותר חמורה".

נועה נפצעה בכף רגלה מחדירת כדור ואיבדה כמות דם גדולה. היא פונתה להדסה עין כרם, שם טופלה ואושפזה למשך כחודש וחצי. למשך כחצי שנה נוספת היא נשארה בשיקום יום ועברה טיפולי פיזיותרפיה, הידרותרפיה וכדומה.

"כדור בתוך עצמות כף הרגל זה לא נעים. אבל יש לי רגל, וזה הרבה", החיוך שלה שובה. "השיקום לא היה פשוט. ישבתי תקופה ארוכה בכיסא גלגלים, ואחר כך נעזרתי בקביים. היה קשה נפשית. הראש לא משתחרר מהמחשבה שאני בשיקום ובחוץ מתנהלת מלחמה. אבל לאורך כל הדרך ידעתי שמכאן אפשר רק לעלות".

עד היום היא מתמודדת עם פגיעה בעצמות, בעיות בעצבים וסובלת מכאבים. לריצות הארוכות, 50-60 ק"מ בשבוע, עדיין לא חזרה, אבל נועה מנסה למצוא תחליפים ושיקום בבית הלוחם של ארגון נכי צה"ל.

"קיבלתי את החיים חזרה"

"אני קיבלתי את החיים שלי בחזרה", היא מושכת בכתפיה. "יכולתי לספוג פגיעה הרבה יותר קשה. מהרגע שבו נפצעתי, היו סביבי כל הזמן אנשים של בית הלוחם, ארגון נכי צה"ל והמשטרה. זה הרגיש שיש מי שדואג לך. ומצאתי את המקום שלי בבית הלוחם".

"יש לך אופציה לשחות או להתאמן בכיף, להרגיש שייכת, וזה נותן המון. אני חושבת שכל אחד מאיתנו, הלוחמים שמגיעים לבית הלוחם, חזק בפני עצמו. אבל יש משהו בתחושת הביחד שעוזרת לנו להתמודד עם הדברים טוב יותר. כל אחד מאיתנו יוצא מהאירוע בו הוא נפצע עם צלקת אחרת, פיזית או נפשית, וביחד אנחנו מבינים אחד את השני.

"וחשוב לדעת שיש לא מעט נשים במערך הלוחם, שנותנות מעצמן לא מעט, ונלחמות על הארץ הזו. מבחינתי, לבוא כאישה גם למשלחת כזו, היא זכות גדולה שמראה שיש גם לנשים מה לתת".

בשפה משותפת

החבר'ה כאן במשלחת כבר מדברים את אותה שפה. לוחמים ולוחמות שחירפו נפשם, שאיבדו חברים, שנלחמו על החיים. חלקם גוררים רגליים. חלקם על כיסא גלגלים. חלקם מתעוררים בלילות מסיוטים. אבל לכולם חשוב להעביר את מסר התקווה. שאפשר וצריך להסתכל קדימה.

"אנשים אומרים שהחיילים אכזריים ואז הם רואים אותנו ומבינים קצת יותר את המורכבות של הדברים", אומר רס"ל במיל' עידו קדנר. על רגלו השמאלית סד המסייע לו גם בריצות קצרות. בלעדיו הוא מתקשה אפילו בהליכה. בן 28, תל אביבי שלומד להתמודד מחדש עם החיים.

"הפציעה שלי נראית לעין, אז אני לא צריך לצעוק שאני פצוע", הוא אומר. "אבל אני מספר על הפציעה כדי להעביר ערך טוב. להגיד שכן, קרו לנו דברים נוראיים, ונהרגו לנו חברים ואנחנו עושים הכל לזכרם. אבל בואו נהפוך את הפציעות לדברים טובים וערכיים".

עידו הוא אחד הפצועים הקשים של הפיצוץ במסגד בחאן יונס בנובמבר 2023. ששה לוחמים נפצעו בפיצוץ, וארבעה נהרגו. רס"ן משה ידידיה לייטר, רס"ר מתן מאיר, רס"ם יוסף חיים הרשקוביץ ורס"ר סרגיי שמרקין.

עידו זוכר איך נכנסו למסגד, ולא מצאו אף פיר בסריקה. "באנו לטהר את הקומה ממחבלים, ופתאום הם הפעילו עלינו מטען. יש פיצוץ, זה קורה מהר מאוד, ואתה לא מספיק להבין מה קורה. אני זוכר שפתחתי את העיניים והבנתי שאני חי, אבל מאוד כאב לי בצד שמאל. מסתבר שהייתי קבור עד גובה המתניים תחת ההריסות. הבנתי שאני לא מצליח להזיז שום דבר בגוף, והחלטתי לא לצעוק, לא לזוז, לחכות בשיא השקט. אחר כך ממש ראיתי איך מזיזים ממני בלוקים כדי לפנות אותי".

עידו פונה לשערי צדק בירושלים, ושם התגלה שקרע את העורק הראשי, נפגע בצד שמאל של הגוף. אחרי שהסבירו לו את מצבו הרפואי, נכנס חבר ליחידה לחדר, ויחד עם פסיכיאטר מבית החולים סיפרו ל מה עבר על חבריו. "זו היתה הדפיקה בדלת שלי", קולו שקט. "הרבה בשורות במכה. אז אתה בוכה, ובוכה לא מעט כי קשה להתמודד עם זה. אבל אין לך ברירה חוץ מלהשלים עם המידע הזה. להבין מה קרה שם, לי ולחברים שלי.

"במשך כמעט חצי שנה הייתי מאושפז, והיה לי מאוד קשה מנטלית. עד שהבנתי שאני חייב לקום קדימה. לפני הפציעה הייתי רץ למרחקים ארוכים. אפילו התאמנתי למרתון. אחרי הפציעה לא יכולתי לרוץ. ואז הבנתי שחלאס. אני לא יכול להיות כל הזמן עסוק בכמה רע לי ומה אין לי.

"אני חושב שזה שלב שמגיע לכל פצוע, תלוי מי אתה ומה חומרת הפציעה. וכשאתה בשלב הזה, אתה מוצא את המקום בבית הלוחם. מבחינתי זה המקום הכי טוב לשיקום. כשכולם באותו מצב, מי פחות מי יותר, אומרים לך 'טוב, קרה לך משהו רע, אבל יאללה. מה הלאה'. לא מתמקדים בטרגדיה. וזו נקודת חוזק מאוד גדולה של המקום". 

עידו התחיל להתאמן ברכיבת אופניים, בתחילה אופני יד ולאחרונה עבר לאופניים רגילים. חזר לעבוד, חזר לנשום. אבל מאז שנפצע, שם לו למטרה להסביר ברחבי העולם על הלחימה בישראל.

"אני לא יכול להילחם, והצוות שלי ממשיך בלעדי. אני הייתי בבית החולים, והם בעזה. אני הייתי בשיקום, והם בצפון. אז הבנתי שהתרומה שלי היא בחזית של ההסברה. לספר את הסיפור שלי בקונטקסט הנכון, להסביר מה אני ראיתי בעיניים שלי בשטח ולמה ישראל פועלת כפי שהיא פועלת בלחימה. מבחינתי זה כבוד גדול להצטרף למשלחת כזו, ויש לנו אחריות מאוד גדולה כמי שמייצגים את ישראל".

עו"ד עידן קלימן, יו"ר ארגון נכי צה"ל,  מכיר היטב את הקושי בלהתמודד עם פציעות, ולייצג את ישראל בעולם. גם הוא נפצע בעזה, כשהיה בן 19, ומאז יושב בכיסא גלגלים. ועידן יודע שהמשלחת הזו היא ייצוג של דור שלם שנפצע ולא ויתר. "זו זכות להוביל את צעדת הפדרציות", הוא מתגאה, "אבל זו גם אחריות לספר את הסיפור שלנו. מאוקטובר 2023 ועד היום הצטרפו למעלה מ-17,600 פצועות ופצועים.

"מדובר בגל הפציעות הגדול בתולדות המדינה – ורובם המכריע הם צעירים בני 18 עד 30, בתחילת חייהם. אחד מכל שניים מתמודד עם תגובה נפשית, וכ-2,900 מהם מתמודדים עם פציעה משולבת של גוף ונפש, ואנחנו מחויבים להם בכל תחנות החיים, מבלי לשכוח מאחור את הפצועים הוותיקים וחלוצי הארץ.

"אנחנו בארגון לא רק עדים למספרים, אנחנו חיים אותם בכל יום. הארגון התרחב משמעותית בשנה האחרונה, והיום הוא מהווה את המסגרת היחידה שמלווה את הפצועים מהשדה ועד לחיים עם בתי לוחם, ספורט, שיקום פיזי ונפשי, פעילויות למשפחות, וליווי אישי גם לשנים קדימה. המדינה חייבת להבין שדור העתיד הזה צריך הליך שיקום מכובד, שלם מקצועי ואנושי. הם בתחילת הדרך, ואסור לנו לאפשר להם ללכת בה לבד".