בשבת בבוקר, לפני 588 ימים, אמר לי גיאצ'וק שלי בפעם האחרונה -״אבא אני אוהב אותך״. מאז, הכל בחיים שלי - זה פחות. אני פחות נושם, פחות אוכל, פחות ישן, פחות חי. הרבה פחות.
הדבר היחיד שאין לי פחות - זו דאגה ומועקה.
אני מאוד מודאג. אני דואג וחרד ל־58 החטופים שעדיין בעזה, חלקם כמו גיאצ'וק שלי, הם חללים!!! שחייבים לחזור לקבורה ארצה, חייבים. ואני דואג עוד יותר לחטופים שעדייו בחיים. אלו לא מספרים ברשימה שמתעדכנת מ־24 ל־21, מדובר בבני אדם, ילדים, אחים והורים שעדיין בחיים.
הרמטכ"ל שלנו אמר השבוע שתמרון בעזה עלול להביא "לאובדן החטופים". ממשלת ישראל מפציצה בימים האחרונים בעזה באזורים שיכולים להיות בהם חטופים ועומדת לצאת למבצע צבאי שעלול לסכן את חיי החטופים. דגל שחור מאוד מתנוסס מעל פעולות אלו.
מבצע צבאי שיהרוג את החטופים שלנו זה לא מוסרי, זה לא אנושי וזה לא יהודי. הממשלה לא יכולה לצאת לעוד מבצע ואנחנו לא יכולים להרשות לה לעשות את זה. מבצע שבו ייפלו עוד חיילים וייהרגו חטופים. לכו למשאל עם ותנו לעם הזה לקבוע, להכריע. רק אחרי שנחזיר אותם, מי לשיקום ומי לקבר שאני כל כך מייחל לו, רק אחר כך נוכל כולנו להתגייס למשימה הבאה שלנו - להחזיר את המקום הזה להיות מדינה שראוי לחיות בה.
מדינה שבה כולם נושאים באחריות. לא רק מפקדי הצבא וכל גורמי הביטחון, אלא גם ובעיקר חברי הממשלה. מדינה שבה כולם נושאים בנטל, לא רק סדירים ומילואימניקים, אלא כל חלקי החברה. מדינה שבה כל אחד בטוח שאם חס וחלילה יקרה לו משהו אז כולנו נעשה הכל כדי להחזיר אותו.
יש 59 ישראלים שלא יכולים להיות פה, כי להם אין ברירה. לנו יש, ואם לא אנחנו אף אחד אחר לא יעשה את זה. היום 588 ימים מאז שאני מרגיש פחות. הגיע הזמן שזה ייגמר! מגיע לי ולנו קצת יותר!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו