הילד הזה חייב לחיות. לא רק בשבילנו כעם, שאנחנו כמו מכונת הנשמה ענקית, בכל העולם, שמזרימים חמצן וחיבוק ואהבה ודאגה לתינוק הזה. לא רק בשבילו, שלא חטא וכבר נולד יתום, וכמה אין צדק בעולם הזה, בטח לא ליהודים. הילד הזה חייב לחיות בשביל אבא שלו, ובשביל המשפחה של אמא שלו.
השם יקום את דמה, ואני מקווה שגם שלוחיו בארץ ינקמו, כוחות הביטחון שיחסלו את המחבלים ושולחיהם וכל המעטפת שלהם שאיפשרה לזוועה הזאת להתרחש. לא רק איפשרה, אלא גם חינכה, דחפה ועודדה, מעשים בלתי אנושיים כאלה.
הילד הזה חייב לחיות. יש לו הרבה מאוד אחריות על הלב הקטן שלו, על הגוף הקטן שלו, מעצם היותו. כי הוא זה שיוציא את אבא שלו מהמיטה. אבא שלו שעכשיו התאלמן, לא יוכל לשקוע בכעס, באבל ובעוול הנורא, בגלל הבן שלו. הוא כוח החיים שנכפו על הבית המדמם הזה, שרק מתחיל את מסע השכול עכשיו. וכמו שלא שאלו את האב אם מתאים לו המוות, גם לא שאלו אותו אם מתאימים לו החיים. זה בא ביחד.
"וראיתי אותך מתבוססת בדמייך ואומר לך – בדמייך חיי", כך אומר עונה הציבור ליולדת שאומרת את ברכת הגומל אחרי הלידה. במקרה הזה – הילד נולד מתוך המוות, מתוך הדם של אמא שלו שלא תזכה להגיד הגומל, אבל הוא מבשר את ההמשכיות, את החיים שבאמת חזקים מהכל, קלישאתי ככל שזה נשמע.
יש הורים שבוחרים להביא ילד לעולם אחרי נפילת בנם או ביתם. הם עושים את זה בדיוק בשביל זה. "אי אפשר להשאר אדישים מול ילד שמחייך אליך", אמרה לי אמא כזאת. "הוא תולש אותך, באלימות לפעמים, מהשקיעה בשכול. הוא מכריח אותך לקום. גם אם את לא בחרת לחיות, הוא בחר בשבילך. זה קטליזטור, שמאיץ את תהליך האבל".
אחרי שהתפילות של כולנו והחמצן שאנחנו מזרימים אליו עכשיו במערכת צינורות כלל עולמית מסועפת, תוציא אותו מכלל סכנה בעזרת ה', התינוק הזה יחיה את אביו. משפחות שכולות רבות מספרות שבהתחלה אי אפשר לנשום, יש מחנק פיזי ממש. החמצן יעבור הלאה, מהתינוק שינשום בזכות עצמו, בזכות כוח החיים האדיר של העם הזה, אל אביו, שיהיה לו קשה מאוד לעשות את זה.
בכלל, משפחה שהשכול היכה בה היא כמו תינוק. היא עוברת ריסט וצריכה ללמוד הכל מההתחלה: לנשום בפעם הראשונה, לקום מהמיטה, לדבר, ללכת. וכמו תינוק הם שניהם יבכו המון. זה מסע של האב והבן יחד. מסע של חיים מתוך העצב הנורא
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו