גיסי ניגש לקראת סוף התפילה ואמר: "סיים, רה"מ אצלנו בבית, יש בשורות על צביקה"

אסנה, אחותו של זכריה באומל, שהיה נעדר מקרב סולטן יעקוב וגופתו הוחזרה מסוריה ב־2019, סיפרה לענת, אחותו של צבי פלדמן, שהיתה לה טראומה בזמנו כשבאו לבשר את הבשורה ששמה קץ לשנים ארוכות של חוסר ודאות.

אלה לא היו הקצינים ששמרו על קשר במהלך השנים מאז שזכריה נעלם, אלא המבשרים שבאים בדרך כלל להודיע לפי הפרוטוקול על נפילת חייל. היא ציפתה ליתר רגישות כשמגיעים לסגור פצע שדימם במשך עשרות שנים.

ענת, שחיכתה כמעט 43 שנה שאחיה צבי פלדמן, שותפו של באומל לטנק, יחזור חי או מת, אמרה אז לראש אכ"א, האלוף (מיל') מוטי אלמוז, ולקצינות המלוות: "רק אתם תבשרו בבוא היום".

ביום ראשון בבוקר היתה זו מורן, קצינה שמלווה את משפחת פלדמן כבר כמה שנים, שהתקשרה ואמרה לענת שהיא בדרכה אליה, שתהיה מוכנה.

"חושיי מחודדים", מספרת ענת. "מעולם מורן לא אמרה שהיא בדרך, ככה בהפתעה. אמרתי לה 'הבאתם את צביקה?'. ענתה: 'יש ידיעה חשובה' וסיפרה שגם הזמינה את אחי שלומי, שגר במושב שתולים. רק את איציק, אחי, אמרה שלא תפסה. הסברתי שהוא בבית הכנסת. הלב שלי דפק. אמרתי 'תספרי עכשיו', ממש פקדתי עליה. היא הרי קטנטונת בשבילי. תבין, ראשי אכ"א פעם נראו לי כמו סבא. הראשון שפגשנו היה משה נתיב, עוד הגעתי אליו על מדים, עם הוריי, וכיום ראשי אכ"א צעירים ממני. אז היא אומרת: 'בתשע וחצי ראש הממשלה בנימין נתניהו יגיע ויבשר לכם באופן אישי'".

"קיבלתי חום"

איציק, אחיה של ענת, התפלל באותן דקות בבית הכנסת הסמוך. "גיסי ניגש לקראת סוף התפילה ואמר 'סיים, ראש הממשלה אצלנו בבית'. לא הבנתי מה הוא אומר והוא המשיך: 'יש לו בשורות על צביקה'. קיבלתי חום. מיהרתי, ואני רואה את ביבי יושב בסלון עם אחותי ואחי ואומר: 'גופתו של צביקה בישראל. יש זיהוי ודאי אחרי מבצע חשאי ותכנון ארוך'. בכיתי, אמרתי: 'תודה בורא עולם'. אני כל כך שמח שהוא ייקבר בישראל, כי אדם שקבור במדינת אויב נשמתו לא נחה. ירדה לנו אבן מהלב. אם היה חוזר בחיים מובן שהייתי מאושר, אבל אי אפשר להחזיר את הגלגל. לפחות קיבלנו אישור, כי אי־ודאות היא הדבר הכי גרוע".

"אל תדאג, יהיה בסדר"

צביקה היה בנם הבכור של אברהם, שאיבד את כל משפחתו בשואה ועלה לארץ מפולין, ושל פנינה, שהגיעה ממרוקו. לשניים, שהקימו בית בשכונת קריית שלום בדרום תל אביב, נולדו ארבעה ילדים. צביקה, הבכור, היה מורה לשל"ח כשפרצה המלחמה, איציק היה אז חייל משוחרר, ענת חיילת בחופשת רגילה, ושלמה עדיין תלמיד.

האחים זוכרים שאיציק קיבל צו 8 בשבת, בתחילת יוני 1982, אז פרצה המלחמה. צביקה, שהיה אמור לצאת למחרת לתרגיל שריון בצאלים, שכב על המיטה בזמן שאיציק ארז קיטבג וזרק: "אל תדאג, יהיה בסדר".

"הוא דאג לאיציק, אבל הוא עצמו רצה להשתתף בקרב", מספרת ענת. "איך אנחנו יודעים? כשפרצה מלחמת יום כיפור הוא היה תיכוניסט והרגיש פספוס שהוא לא שם. צביקה היה פטריוט. לאבי תמיד היתה דאגה מיוחדת אליו. היה אומר: 'אולי לא תלך לקרבי, הרי איבדתי את כל משפחתי בשואה', אבל ידעו שעם צביקה לא מתעסקים בדברים האלה".

צביקה לא ירד למחרת דרומה לתרגיל. כמו כוחות רבים הוא הועלה ללבנון. "כל הזמן חיפשתי אותו שם", מספר איציק, שגם נכנס ללבנון. "יום אחד ליוויתי שבויים לראש הנקרה. אמרו לנו שנישן שם בבסיס ונחזור למחרת בבוקר. הגענו לראש הנקרה, הורדנו את המחבלים ואמרתי לחברים: 'בואו ניסע הביתה ונחזור מחר על הבוקר'. נסענו וקבענו למחרת ב־4 בבוקר לחזור ללבנון. איך שהגעתי הביתה, שכן הציע שאוציא גימלים ואשאר עוד קצת. הוצאתי שלושה ימי מחלה. יום שלישי, 6:30 בבוקר, דופקים על הדלת. הייתי בטוח שבאו לעצור אותי, נפקד. 'משפחת פלדמן', אמרו הקצינים שבדלת. ביקשו מאמא לשבת על הספה, בא רופא, נתן לה זריקת הרגעה ואמר 'צביקה, בנך, נעדר'. שאלתי: 'מה זה אומר?'. הקצין הסביר: 'זה פיפטי־פיפטי, או שימצאו אותו חי, או מת'. מאז החל חיפוש של מחט בערימת שחת".

אנחנו מדברים על תחילת שנות ה־80, ימים שבהם אין אינטרנט, והמשפחה היתה צריכה להיאבק כמעט בעצמה שבנה יישאר בתודעה.

"כשאתה אח של חייל נעדר הכאב לא עוזב", אומרת ענת. "במשפחה שכולה הכאב אמנם נשאר לנצח, אבל עדיין יש את שמחת הילדים והנכדים. אמא שלי, שהיתה אישה חזקה, כל הזמן אמרה 'צביקה חי' וזה עודד אותנו".

עד הסוף האמנתם?

"כל השנים חיכינו שיחזור, אבל יש שכל והיגיון - ויש לב ורצון. היה שלב שאמרתי לבורא עולם שיחזיר אותו כמו שהוא. התפללנו שהוא בחיים, אבל מצד שני הרגשנו שאולי זה לא יקרה. תבין, במצבנו לא היה אפור - זה או חי או מת".

פגישות מבגין ועד נתניהו

איציק, אחיה, יודע למה אחותו מתכוונת. "אמרנו שכל דלת סגורה נפתח עד שנקבל תשובה סופית", הוא מספר. "ראיונות, הפגנות, די דומה למה שעושות כיום משפחות החטופים, שאנחנו איתן ואני מבקש שלא יתייאשו. אם אנחנו לא הרמנו ידיים אז בסוף זה יבוא, אבל שימשיכו להילחם. זוכר שבאחד הימים רצו להכריז על אחי כחלל שמקום קבורתו לא נודע. אחותי אמרה 'שאני אשב שבעה? מה אם הוא חי?'. ירדו מזה. נפגשנו ממנחם בגין, עליו השלום, ועד נתניהו עם כל ראשי הממשלות, רמטכ"לים. אמי, שנפטרה לפני כארבע שנים, ביקשה 'תילחמו את המלחמה שלי'".

האמנת שהוא בחיים?

"עד יום ראשון חשבתי שהוא חי. היו לי סימנים, חלומות. אמרתי: אם מצאו את גופתו של באומל ואותו לא, אז אולי הוא מוחזק על ידי איזה ארגון. אבל כשמגיעה הבשורה אתה מבין שאתה לא יכול לשנות את הגורל. זו היתה מועקה שישבה לנו בפנים, וזהו - זה נגמר, מאחורינו".

במשך 43 שנים חשבת עליו?

"אבי היה נקרע בימי זיכרון. היה אומר: 'אני לא יכול להתפלל על הבן שלי'. אני בעיקר חשבתי על צביקה בשבתות ובחגים והיו גם תקופות שפחות. אתה חי את היום־יום, עסוק עם האישה והילדים ושוכח. מדי פעם זה צץ ואתה שואל 'מה איתו?'".

ביום ראשון, כשבאו לבשר על חזרת הגופה, ביתה של ענת בשכונת קריית שלום התעורר לחיים - אנשי מוסד, קציני צבא, חברים ובני משפחה. סגירת מעגל.

"שוק", היא מספרת, "אבל למדתי עם השנים לשים על עצמי מגננה. התחלתי לראות את כל המצב כאילו אני מסתכלת עליו ממעוף הציפור. גם אחי שלומי אמר שהוא חווה את זה. איציק, לעומתנו, נכנס מדי כמה זמן לחדר, פרץ בבכי, נרגע ויצא. אני הייתי בשליטה. חיכיתי לרגע שאתפרק, וזה קרה ביום שני".

בבית הקברות?

"במחנה שורה".

כשעתיים לפני תחילת הלוויה בבית העלמין הצבאי בחולון לקחו את שלושת האחים למחנה שורה, משם יצא הארון. אחרי כמעט 43 שנה של פרידה, הם סוף־סוף עמדו מולו.

"סיפרו לנו שסידרו את הגופה - ראש, רגליים, אפילו הביאו את סרבל הטנקיסט", יצחק מספר. "התנחמנו שלפחות חזר שלם. דיברנו איתו, ביקשנו סליחה, נישקנו, העלינו זיכרונות. לי רץ בראש איך היה רוכב בשכונה על אופני הפיג'ו עשרה מהלכים שלו".

סגירת מעגל?

"אחרי שנקבר אמרתי לאחי ולאחותי שצביקה עוד יופיע בחלום ויגיד 'תודה רבה' שהוא כאן. אני גם משוכנע שאבא ואמא שלנו היו בלוויה, ראו אותה מלמעלה וגם להם יש כעת מנוחה".