עבריין מין מורשע זוכה לכבוד באירוע ענק - אך איש אינו רואה, ואיש אינו שומע

בלב ההר, באישור המדינה, ללא התנגדות - יש קבוצה אחת בארץ הזאת שאיש לא מפחד ממנה. אין לה פריימריז, אין לה מפלגה, אין לה ועדת רבנים. היא לא יודעת לדפוק על שולחן, לא מקבלת נתח מתקציב, לא מוזמנת לפאנלים. היא אפילו לא נחשבת "ציבור". זו הקבוצה של הנפגעות. במיוחד אם הן חרדיות, במיוחד אם הפגיעה הייתה מצד אדם עטור טלית, עטוף קהל, עטוי קדושה.

הן מתמודדות כמעט תמיד לבד, וזה לא עניין חדש. אלא שבמירון, בל"ג בעומר, בשעה שלוש וחצי לפנות בוקר, הן שוב נמחצות. הפעם לא תחת גדרות ולא על מדרגות אלא תחת שתיקה. קהילת "שובו בנים" תקיים את ההדלקה המסורתית בלב ההילולה. בראשות מנהיג הקהילה עבריין המין ברלנד. למרות שלפני שנתיים הם חתמו על התחייבות מפורשת שברלנד לא ידליק, ושבמידה ויפרו את ההתחייבות לא יוכלו לדרוך במירון עשר שנים. אבל הוא הדליק. והם צפצפו על החוק. ולא שילמו קנס ולא מחיר. החרפה הזו תחזור השנה על עצמה בחסות המשרד לענייני ירושלים, והציבור ברובו שותק.

עבריין מין מורשע יעמוד בלב האירוע הקדוש ביותר של העולם היהודי והכול ממשיך כרגיל. אין כמעט מחאה סירוב או צעקה. השרים וחברי הכנסת החרדים שותקים. בהר ינכחו רבנים, אדמו"רים, חסידים, ליטאים, ספרדים, עמך בית ישראל. ואף אחד מהם לא קם. כל ההר דומם. אולי כי לנפגעות אין פרצוף במודעות ובתחקירים בטלוויזיה. אולי כי אף אחת מהן לא תלך עם שלט, לא תחסום את הכביש.

האש היחידה שהייתה ראויה להידלק השנה במירון, היא האש שבאה מלב של מישהי שאיבדה הכול, ואף אחד לא שמע. כתוב בתורה: "צעקה הנערה ואין מושיע לה". אבל ב־2025, כבר לא צריך שדה מבודד כדי שאיש לא יושיע. מספיק קהל, מספיק במה ורישיון. הפסוק הזה נכתב לפני אלפי שנים על נערה שנאנסה בשדה. אבל הוא נכתב גם עלינו, היום. על מדינה שבה נערות ונשים זועקות אבל אין מי שישמע.

לא הקהילה. לא הרב. לא הממשלה. לא התקשורת החרדית הממוסדת. עיתונאים שמכסים באדיקות כל פקח או שוטר שדחף מישהו בציון, כל קריסה של תחבורה ורכבות, מחרישים כשזה מגיע לנפגעות. הן לא מקור ל"סיפור טוב". הן מטרד. רעש רקע.

מה שחמור מהכל, הוא שרשימת המדליקים לא כוללת "קבוצות שוליים". להפך, לצידה של "שובו בנים" מופיעים שמות מהשורה הראשונה של המיינסטרים החרדי: הרב עמאר, חסידיות ותיקות, דמויות תורניות מובילות. מכל העדות והזרמים. והם שותקים. שותפות רשמית מודפסת, ממוסגרת, מאושרת.

והציבור? מאות אלפים יעלו למירון. יחזיקו ילדים על הכתפיים. ירקדו. יתפללו. יתנו צדקה. אבל אפילו לא ילחשו "לא ייתכן". את אות הקלון שיתקיים לצידם באותו הרגע ממש הם בוחרים שלא לראות, שלא לדעת. כאילו ההדלקה של שובו בנים מתקיימת באיזו פינה נידחת, ולא בלב לבו של האירוע.

אין מי שיפחד מהנפגעות, אין כמעט מי שמרגיש מחייב לתת להן דין וחשבון. ברלנד לא פוחד, חסידיו לא פוחדים, הממשלה לא פוחדת. אין להן שם, אין להן פנים. בעיקר אם הן חרדיות הן לא יוצאות לאור, הן לא עומדות על במות, הן לא מדברות בטלוויזיה. ואם אין להן שם, אין להן לובי. ואם אין להן לובי, אין להן כוח. ואם אין להן כוח, אין להן מושיע. זה כל הסיפור.