השבוע עבר על משפחתנו שבוע מטלטל וקשוח במיוחד. שבוע בו אנו מוצאים את עצמנו בשיח חובק עולם על סטטוסים של חטופים, מספרים שנזרקים לחלל האוויר באגביות בלתי נתפסת.
כאילו לא די במצב הנוראי בו תמיר שלי כבר מעל 19 חודשים לא איתנו וללא סימני חיים. כן, תמיר נחטף באכזריות באותה שבת ארורה — מפוחד, חסר אונים, אבל חי. על הרגליים, לא פצוע, מובל בכוח מעבר לגבולות המדינה לתוך רצועת עזה, ונעלם לתוך ג'באליה.
העולם שלי קרס והתמימות נעלמה, כשכל מה שהוא רע ואכזר פגש אותנו בצורה הכי מטלטלת ומפרקת שיש. חשוב לנו, המשפחה, להבהיר: מאז 7 באוקטובר אין וודאות לגבי מצבו או גורלו של תמיר, ומכאן — ורק מכאן — נובע החשש הכבד לחייו. אין כל מידע חדש אודותיו. כל יום מלווה בחרדה, כל יום הוא מאבק, כל יום הוא ניסיון להיאחז ב"אולי", כל יום אני מוצאת את עצמי בניסיון לשמור על האיזון העדין בין שפיות לשיגעון.
כולנו, כל המשפחות, ברמת דריכות כל כך גבוהה, שכל מילה וכל משפט שנאמרים בתקשורת או בשיחות פרטיות לגבי אהובינו, מקפיצים אותנו משלוותנו המלאכותית. מקשים עלינו להצליח לתפקד בשגרה המטורפת הזאת גם ככה. ולכן אני קוראת מפה לחברי הכנסת, לשרים, לאנשי התקשורת — היו רגישים! הפעילו שיקול דעת לפני שאתם מדברים על יקירנו! אלו הילדים שלנו, העולם שלנו, שאתם נושאים בפיכם.
כל הדיון על סטטוסים אינו רלוונטי. ישנו רק סטטוס אחד — חטופים! יש לנו 59 נשמות טהורות שעונות להגדרה הזאת, וכל אחד מהם צריך לחזור הביתה עכשיו! ללא הבדל גזע, דת, מין, או סטטוס.
אל תנסו לייצר נרטיב כאילו החזרת החטופים היא סכנה מיידית לאזרחי המדינה בגלל הפסקת המלחמה. קחו אחריות! החזירו את החטופים, סיימו את המלחמה, ובמקביל שנו את מדיניות ההכלה בגבולות, טפלו בליקויים במערכת הביטחון.
אל תקריבו את הילדים שלנו במקום לעשות את העבודה שלכם. כי אם לא תעשו שינויים — אזרחי ישראל לא יהיו בטוחים, בין אם יוחזרו החטופים ובין אם לאו.
עם ישראל היקר, חשוב לנו לומר כי החיבוק והתמיכה שקיבלנו מכם לאורך הדרך ובעיקר בשבוע קשוח זה — הם מה שמחזיק אותנו עם הראש מעל המים. תודה לכם!
ולסיום, תמיר שלי, שתדע — אתה חסר לנו כל כך! תוהה עד כמה זה נאיבי לחלום לחבק אותך שוב. רוצה להאמין שזה עוד בר השגה, ילד אהוב שלי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו