מחקר ישראלי שנחשף לראשונה, קובע כי נשים שנחשפו לאלימות ביטחונית מתמשכת (למשל נשים המתגוררות בסמוך לקווי העימות) חוות תסמינים פוסט טראומתיים ברמה הדומה לזו של האוכלוסיה הכללית.
יחד עם זאת, על פי המחקר, נשים שעברו בעברן פגיעה מינית וגם מתגוררות בסמוך לקווי העימות (׳נפגעות כפולות׳) - חוות תסמינים פוסט טראומתיים בצורה הגבוהה ביותר.
״היום ידוע כי נשים שחשופות לאלימות ביטחונית מתמשכת, כמו נשים שגרות בעוטף, לרוב לא מפתחות תסמינים פוסט טראומתיים עקב כך. אלא שכעת מתברר כי נשים עם ׳פגיעה כפולה׳, כלומר כאלו שגרות בעוטף ובעבר נפגעו מינית - יחוו תסמינים פוסט טראומתיים בצורה הכי חזקה״, אומרת היום (חמישי) נעמה בר, דוקטורנטית שנה רביעית בתוכנית לניהול ויישוב סכסוכים באוניברסיטת בן גוריון, אשר יזמה את המחקר.
בר היא דוקטורנטית שנה רביעית בתוכנית לניהול ויישוב סכסוכים באוניברסיטת בן גוריון ועו"ס קלינית, מומחית בטיפול בנפגעות אלימות מינית ובנפגעי איבה. את המחקר היא פיתחה בשיתוף עם פרופ' ארנה בראון לבינסון מהתוכנית לניהול וליישוב סכסוכים וד"ר סתיו שפירא מבית הספר לבריאות הציבור בפקולטה למדעי הבריאות.
זאת גם הסיבה, שלדבריה, קהילות בעוטף צריכות להיות מודעות במיוחד לנפגעות מין שבאזורן. המחקר המדובר, שיוצג בכנס האקדמי של ICAMH מבית האוניברסיטה העברית ו-ICA (הכנס הראשון בישראל בנושא בריאות הנפש במציאות של מלחמה וטראומה לאחר 7 באוקטובר), מתבסס על ניתוח של שני משתנים עיקריים.
״לקחנו את המשתנה של חשיפה לאלימות ביטחונית ואת המשתנה של חשיפה לאלימות מינית, ובחנו אותם בכמה דרכים״, הסבירה בר.
״במחקר יש 4 קבוצות חשיפה - קבוצה אחת, שבה נשים המעידות כי נחשפו בעוצמות נמוכות לשני סוגי האלימות (אין אפס מוחלט, אבל הכוונה היא למשל לאישה שאינה מהעוטף ושדיווחה על חשיפה נמוכה לפגיעות מיניות), הקבוצה השניה נחשפה לאלימות מינית בשיעורים גבוהים אבל היא לא מהעוטף או מקווי העימות (ולא חשופה לאלימות ביטחונית), קבוצה שלישית גרה בקווי העימות אבל לא עברה פגיעה מינית, והקבוצה האחרונה היא של נפגעות כפולות - תושבות העוטף שעברו פגיעה מינית", היא מפרטת.
"איום על גבולות הבית"
החשיפה לפגיעה מינית נבחנה על פי שאלון המציג 4 סוגי פגיעות קונקרטיות, במסגרתו הנבחנות נדרשו להשיב על שאלות כמו "האם נישקו אותך ללא הסכמתך?".
נוסף על כך, ישנו שאלון העוסק בחשיפה לפגיעה ביטחונית, ובו 6 שאלות כמו: ׳האם נחשפת לירי רקטות, בלוני תבערה, איומי מנהרות או חשש לחדירה?׳. לפי בר, המחקר הראה כי מי שגרה בקווי העימות סימנה דירוג גבוה בשאלות אלו - ומי שלא מהאזור, סימנה דירוג נמוך לאלימות ביטחונית.
״כל המחקר התחיל כמה שנים לפני שבעה באוקטובר, ומה שראינו במשך שנים לאורך העוטף - כעת נראה בכל המדינה״, בר מבהירה. ״כשהתחלתי את המחקר אני ניהלתי את היחידה לטיפול בטראומה מינית במועצה אזורית אשכול, וטיפלתי במשפחות בחוסן אשכול במקביל.
"מצאתי שאחרי כל הסלמה יש עלייה מאוד חדה בפניות לטיפול בפגיעה מינית, והבחנתי שמטופלות במרכז החוסן שמטפלות בחרדה ביטחונית מגיעות גם לגבי נושא של טראומה מינית״, היא מתארת את מה שהוביל בהמשך לפיתוח המחקר, ומעלה השערה: ״כנראה שמשהו בעבודה על הטראומה הביטחונית, מציף לא פעם את הטראומה המינית״.
לדבריה, באותו אופן מאז שבעה באוקטובר, מרכזי הסיוע פתאום התחילו לראות עליה חדה של 57% בפניות למרכזי הסיוע לטיפול בנפגעות אלימות מינית, וגם בתי החולים מדווחים על עליה משמעותית במאפיינים פוסט טראומתיים של נפגעות מין בעקבות המלחמה.
״יש פה משהו שמתחבר - האיום בפגיעה מינית וביטחונית הוא באופן מסוים איום דומה, כי שניהם מהווים איום על גבולות הבית, שנפרצים, ובשניהם הבית נהיה מקום לא בטוח. 87% מהפגיעות המיניות קורות בבית ובסביבה הקרובה, ולכן האיום על הבית שלי ועל הגוף שלי, שהופך את גבולות הגוף והנפש לפרוצים - מעלה טריגר דומה מבחינה קלינית״, בר מסבירה.
אחרי שראתה במסגרת עבודתה עוד ועוד נפגעות שעובדות על טראומה ביטחונית ומעלות פתאום טראומה מינית - היא החליטה בסופו של דבר לערוך מחקר בנושא.
"ראיתי ששוב ושוב חשש לחדירה ביטחונית הציף נושא של חדירה מינית. ברגע שהגיעה אצלי ההבנה הזאת, הבחנתי בכך גם בחדר הטיפולים", ציינה בר, "המסקנה היא כזאת: פגיעות של טילים ואיום על הבית מספיקים כדי לעורר טריגרים של פגיעות מיניות״.
אילו תסמינים פוסט טראומתיים הופיעו בקרב "נפגעות כפולות"?
״התסמינים הם למשל פלשבקים, שיחזורים מהאירוע הטראומתי, הימנעות מהגעה למקומות או מעשיה של דברים מסוימים, תחושת דריכות מתמדת, עוררות גבוהה, דפיקות לב ו/או תחושה של חנק - על פי ספר הפסיכיאטריה ה-DSM-5", תיארה בר.
“גורמי חוסן יכולים להתבטא למשל בתחושת קוהרנטיות אישית (כלומר, הרגשה כללית שבעולם יש היגיון ואנו לא חיים בעולם כאוטי) או במובנים של חוסן קהילתי (התחושה שאני יכולה לסמוך על הקהילה שלי).
מניתוח הנתונים, עלה כי אנשים בעוטף הם בעלי חוסן קהילתי מאוד גבוה, היכולת שלהם לסמוך על הקהילה מאוד גבוהה. אבל מה שמעניין זה שאנשים בעוטף, לפני 7.10, היו בעלי איכות החיים הגבוהה ביותר - ובעלי תסמינים פוסט טראומתיים ברמה הכי נמוכה במדינה״, אומרת בר.
לדברי בר, המחקר מצא כי קבוצת נשים שגרו בעוטף ולא עברו טראומה מינית, הן בעלות החוסן הקהילתי הגבוה ביותר. יחד עם זאת, אם מישהי עברה פגיעה מינית ומתגוררת בעוטף - היא חווה זאת אחרת לגמרי. אצלה החוסן הקהילתי הכי נמוך, ותסמינים פוסט טראומתיים ברמה הכי גבוהה.
״ב-7.10 טיפלתי בעשרות פניות בכל שבוע, וראיתי מול העיניים איך ה'בומים' שבחוץ מעוררים אצל נשים טריגרים של פגיעה מינית", עורכת המחקר מבהירה. "ראיתי איך אצל נפגעות פגיעה מינית בילדות, שכבר עברו טיפול - 7.10 עורר להן הכל מחדש", היא מסכמת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו