"הדילמה הבלתי אפשרית": קצינת הנפגעים הראשית מספרת על ההחלטות הקשות ב-7.10

"7 באוקטובר, אני בדרך לבסיס בכביש 6 מדרום לכיוון המרכז, וכל הזמן יש נפילות משני צדי הדרך. מהטלפונים שאני מקבלת בנסיעה הזאת אני מבינה שיש כאן משהו אחר, ואני מקבלת החלטה שבדיעבד אני מברכת עליה: אני אומרת לרמ"חית מילואים, תגייסי את כל המילואים שיש לך. בדיעבד אני מבינה כמה ההחלטה הזאת השפיעה".

הדוברת היא תא"ל עדנה איליה, קצינת משא"ן (משאבי אנוש) ראשית (קמש"ר) וראש חטיבת הנפגעים. כשנכנסה לתפקיד חודש וחצי לפני טבח שמיני עצרת, לא שיערה בנפשה מה הוא יכלול. בשנה וחצי האחרונות עמדה בראש מערך המודיעים, טיפלה ברווחת הפצועים ובני משפחותיהם, והיא וצוותיה בני בית בקרב משפחות החטופים.

המלחמה הזו העמידה בפניה דילמות ואתגרים איומים: מעבר לכמות הנפגעים העצומה ולזוועות האיומות, תא"ל איליה מבינה שיש לה אתגר נוסף: בגלל כמות הנפגעים, חילוץ הגופות מאזורי לחימה ולעיתים גם מצבן הקשה, ברור לה שהזיהוי הפורנזי יקח זמן. מאידך, ההודעות על החללים כבר רצות בקבוצות. הדילמה בלתי אפשרית: מתי דופקים בדלת של משפחה, גם כשאין זיהוי פורנזי?

"ואז, כשאני יודעת על סמך היכרות אישית שהחייל חלל, מתחילה לחלחל ההבנה שיש לנו גם חטופים, והרבה. אז מה אני אומרת למשפחה? שהבן חלל על סמך דיווח של מפקד, אבל אין זיהוי פורנזי ואני לא יודעת איפה הגופה שלו, כי הוא פונה לנקודת איסוף, אבל אולי המחבלים חטפו את הגופה"?.

ואם זה לא מספיק, חלק מהשמות שהגיעו לחמ"ל נפגעים היו של חברים קרובים. "אני רואה את השמות ולא רוצה להאמין, אבל אני חייבת לתפקד תוך כדי. היה צריך לעצור את הכאב האישי ולהתרכז במשימה, בתפקיד, באחריות, להוציא את ההודעה, לדווח את הדיווחים, תוך דילמות אדירות. צריך להיות סופר מקצועית, כי אי אפשר לדפוק על דלת שגויה".

"גם אם הנפש כואבת, כל בוקר אני מודה על הזכות להיות במקום הזה. הזכות לעזור לאנשים עם התמודדות מורכבת, לקחת חלק בדבר הגדול הזה שנקרא צבא וחברה. אני לוקחת איתי דברים, אני אשקר אם אגיד שלא, למשפחות האלה יש פנים שחקוקים לי בלב, ויש לי הודעות שחרוטות בי. הכניסה לבית כזה היא כניסה ב 100% ודאות, אני צריכה להסתכל בעיניים ולפזר כל ספק, ולראות את הכאב, להיות הראשונה שמבשרת. היו רגעים קשים מאוד, אבל אף פעם לא חשבתי לקום ולהגיד 'אני לא עומדת בזה'."