אני מיטל וייס מקיבוץ בארי. באותו יום נורא, 7 באוקטובר, ההורים שלי ואחותי נחטפו לעזה. אבא שלי, אילן, היה סגן ראש צוות החירום היישובי. עם תחילת המתקפה הוא יצא להילחם ללא היסוס, גם כשכבר היה ברור שמחבלים חדרו לקיבוץ. הוא נלחם בגבורה, נרצח ונחטף.
צוות החירום של הקיבוץ הוא צוות התנדבותי, אלה האנשים שנשארים להגן על הקיבוץ בכל סבב לחימה. אבא שלי התנדב להגן על כולנו. הוא בחר להילחם - לא רק על הבית והמשפחה שלו, אלא גם על הקהילה והמדינה שאהב כל כך. הוא קיבל החלטה כבדה: לפעול על פי ערכיו, גם במחיר חייו.
אמא שלי ואחותי חזרו מהשבי, אבל אבא שלי עדיין שם. כבר שנה וחצי שאני מהרהרת בבחירה שלו. ולמרות הכאב העצום, אני יודעת שהוא לא היה יכול לבחור אחרת. הערכים של חברות, מסירות ומחויבות הנחו אותו - בחייו ובמותו. אותנו הוא חינך לאורם.
זה לא מקרה שאחותי, נוגה, בחרה להתגייס לצה"ל אחרי שחזרה מהשבי. ההורים שלנו לימדו אותנו שמתקיימת מחויבות עמוקה ובלתי ניתנת להפרה בין האדם לחברה שבה הוא חי.
רק לפני ימים ספורים התבשרנו על הרחבת הלחימה בעזה, מהלך שמסכן את חייהם של החיילים והחטופים החיים, מגביר את סכנת ההיעלמות של החטופים והחללים, ומרחיק שוב את האפשרות להשיב אותם הביתה.
אובדן החללים יהיה בכייה לדורות. יש מי ששוגים לחשוב שלחללים "יש זמן", שאפשר להמתין. זו שגיאה קשה. כל רגע שחולף מקטין את הסיכוי להשיב את החטופים - החיים והחללים כאחד. אסור לנו להרשות לזה לקרות.
קבר אינו פריבילגיה, הוא תנאי הכרחי ליכולת להתחיל שיקום. המאבק הזה הוא של כולנו, זה מאבק על דמותה של המדינה והחברה שבתוכן נרצה לחיות. לפני שבוע ציינו את יום הזיכרון לצד משפחות שאין להן קבר לעלות אליו, ואת יום העצמאות - בלי תחושת עצמאות אמיתית. אנחנו חייבים לזכור ולהזכיר: בלי השבת החטופים - לא תהיה לנו עצמאות שלמה, ולא תהיה תקומה.
הציבור שעוטף ומחזק אותנו, המשפחות, מוכיח לנו שוב ושוב - העם בוחר בחטופים. זה ניכר בכל סקר ובכל רחוב. זה מאבק שגדול מאיתנו. זה מאבק על המדינה, על החברה שבה נחיה.
אביה של הכותבת נרצח וגופתו נחטפה, הכותבת ואמה היו בשבי חמאס ושוחררו
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו