כשהקול נשבר: המחיר האנושי של מלחמה ללא גבולות וזמן

שוב צו 8, ושוב אנו — ילדינו, בני הזוג — יוצאים לסבב חמישי. חלקנו לשישי. בתוך שנה ושבעה חודשים, מאז השבעה באוקטובר, מוצאים עצמם אזרחי ישראל עוזבים משפחה, עבודה — והופכים להיות חיילים, שוב ושוב.

קוֹל קָרָא, וְהָלַכְתִּי, הָלַכְתִּי, כִּי קָרָא הַקּוֹל. הָלַכְתִּי לְבַל אֶפֹּל, כתבה חנה סנש. הלכתי — כי לא יכולתי אחרת, כי שמעתי קול. האומנם נשמע הקול? בלי הסבר, ובלי מסיבת עיתונאים, בלי אפשרות לשאלות — ראש הממשלה ושריו מקבלים החלטות בקבינט סגור.

טרם שמענו קול, ואנחנו צריכים להסתפק מדי ערב בהדלפות שמועברות אלינו באולפנים, באמצעות הפרשנים. ומהו הקול? הבאת החטופים, כפי שאומר הרמטכ"ל? או כיבוש עזה והישארותנו שם? צו 8. פעם, צמד המילים "צו 8" העביר בנו רעדה. לא היה ספק בקריאה — צו 8 סימן שמשמעותו: ישראל תחת איום קיומי. כולם נכונים, כולם מתייצבים. את השימוש בצווי 8 עשתה ההנהגה בחרדת קודש — ויש שיאמרו, ביותר מדי חרדת קודש — כאשר במלחמת יום כיפור גולדה נמנעה מלגייס מילואים בזמן.

צו 8 הוא כולו זעקת חירום. אומה שלמה נחלצת להצלת המדינה. המשמעות היא שהמדינה מתירה לעצמה להפקיע את חירותו, זמנו ואפילו את חייו של אזרח — ולהפוך אותו לחייל. כי אין ברירה אחרת. כי זו צדקת הדרך. החובה להגן על אזרחי ישראל היא הבסיס והיא המחויבות בחוזה בין המדינה לאזרחיה. רק במדינות דיקטטוריות עושה ממשלה שימוש בצווי חירום לצרכיה — למימוש מדיניותה השנויה במחלוקת, זו העשויה להביא לה הישרדות ולבסס את שלטונה.

בישראל של עכשיו דווקא יש הסכמה רחבה — גם על החזרת החטופים וגם על גיוס החרדים — שני דברים שהם בבסיס החוזה שבין המדינה לאזרחיה: השוויון בפני החוק, השוויון בנטל והחובה להיעשות הכול להצלת כל אזרח וחייל שנחטף — מביתו, מקיבוצו, מאדמת המדינה או כשנלחם על הגנתה.

נטישת החטופים, ביניהם חיילים שנשלחו להגן על המדינה — אינה אפשרית בחוזה שבין אזרחי המדינה בדמוקרטיה. וויתור על 20% מהמגזר החרדי מלשרת בצבא, תוך הפקעת חירותם של כל השאר באמצעות צווי 8 — אינה אפשרית בחוזה.

הוויתור על גיוסם של הצעירים החרדים והעברת חוק ההשתמטות הם לא רק אפליה בין דם לדם ואי שוויון בנטל — הם פגיעה ישירה בצדקת הדרך. כך גם הוויתור על החטופים — הוא פגיעה ישירה בצדקת הדרך. ובעוד ילדינו נכנסים לעזה — לכיבוש? לתמרון? להישאר לתמיד? השד יודע למה — בעזה נמצאים חיילים ואזרחים חטופים. ובכנסת מתגבש חוק ההשתמטות. ועל כך ממשיכה חנה סנש ומסיימת את שירה: אַךְ עַל פָּרָשַׁת דְּרָכִים, סָתַמְתִּי אָזְנַי בַּלֹּבֶן הַקָּר, וּבָכִיתִי. כִּי אִבַּדְתִּי דָבָר.

הכותבת היא עו"ד, עמיתת מחקר במכון הרטמן, חברת רשימת מפלגת ישראל ביתנו, ממובילות תנועת 'אמא ערה' ומייסדת תנועת 'תדע כל אם'