אנחנו לא נושמים, והדיבור על לחץ צבאי – מלחיץ אותנו

בשבוע שעבר ציינו את יום העצמאות. עצמאות היא הזכות לחיות. אבל לא יכולה להיות עצמאות כשהחטופים שם, גוועים מתחת לאדמה.

ב־7 באוקטובר אחי הגדול אביתר נחטף מהנובה יחד עם החבר הכי טוב שלו, גיא גלבוע דלאל. לפני חודשיים הוציאו אותם מהמנהרה לצפות איך משחררים את עומר ונקרט, שהפך ללא פחות מאחיהם בשבי. ראיתם אותם מתחננים למצלמה: ״תעזרו לנו עם ישראל, תוציאו אותנו".

אביתר הוא אח שלי בדם, ואיתו נמצאים עוד 58 חטופים שהם האחים והאחיות של כולנו. עוד רגע זה 600 ימים שהם שם. זה בלתי נסבל. אנחנו חייבים להוציא אותם משם מייד.

המדינה וצה"ל מגייסים חיילי מילואים, מדברים על לחץ הצבאי שמתגבר וזה מלחיץ אותנו המשפחות ברמות שאי אפשר לתאר. אנחנו גם ככה לא נושמים, לא ישנים בלילה כל יום כבר כמעט 600 יום. ההבנה שעכשיו נלחמים "מעל הראש" של אח שלי ושל יתר החטופים - זה משתק את הנשימה עוד יותר. אבל אני מקווה שמי שיושב בחלונות הגבוהים יודע מה הוא עושה, ושבסוף זה יהיה לטובה.

אני רק בת 20, אחות קטנה שנאלצה להתבגר כדי להילחם יום־יום, שעה־שעה, למען השחרור שלו ושל כולם. אביתר הוא אח גדול מדהים. הוא הבן אדם הזה שאני מספרת לו דברים שאני מפחדת להגיד ליד שאר המשפחה. תמיד מבין, מייעץ. כשהיינו ביסודי הרגשתי כל כך בטוחה וגאה שאחי הגדול לצידי, שומר עלי. אבל לא רק לי אביתר היה דואג; אמא ואבא תמיד הזכירו לנו שהכי חשוב לראות את האדם שלידך, ובעיקר את "האנשים השקופים". לאביתר היה חשוב לדאוג לכל מי שסביבו, גם לחבריו הקרובים וגם לאותם אנשים שאף אחד לא רואה. וזה מתאר רק אחוז מהלב הגדול שלו.

לך אביתר, אח שלי הגדול, אני רוצה לומר - אני אוהבת אותך. תחזיק מעמד, כי אני יודעת שביחד כולנו נצליח להחזיר אותך ואת כולם. נתראה בקרוב בבית.

הכותבת היא אחותו של אביתר דוד