לעולם לא אסלח לממשלה, שאילצה אותי לבחור בין חיי האישיים למדינה

את הרשימה הקצרה הזו, אני כותב בצד הדרך, כאשר הקיטבג והווסט מונחים במושב האחורי של הרכב בדרך לעוד צו 8, הפעם סבב רביעי בשנה וחצי.

אינני הישראלי היחיד שנקרע שוב, כרוח סערה, באבחת וואטסאפ, מחיי הפרטיים לשירות מילואים מאז השבעה באוקטובר.

המשפחה, הזוגיות, העבודה, התכניות השאיפות שוב מולאמות לטובת רעש התותחים הבלתי נגמר.

כל אחד נושא על כתפו את המחיר הכבד, אך בעולמי הצר, כעיתונאי אשר צריך להיות רלוונטי כל הזמן, עובד מסביב לשעון בקצב הלא נגמר של החדשות, תוך הצורך לשמור על עבודת מקורות רציפה, מדובר כל פעם מחדש, כאיום ממשי על עתידי המקצועי בתחום שגם בשגרה סובל מאתגרים לא פשוטים. לכך תוסיפו ניסיון נואש לסיים תואר ראשון בין סבבי הלחימה ואשה בהריון ראשון מתקדם.

אין ספק, גם חבריי אשר משלח ידם שונה סופגים מכות קשות ואולי אף קשות ממני. בין אם מדובר בעצמאיים אשר מפעל חייהם יורד לטמיון ובין אם שכירים אשר מאבדים את קידומם ויוקרתם.

בסיטואציה שנוצרה, לעולם לא אסלח לממשלה על כך שהיא מאלצת אותי לבחור שוב בין חיי הפרטיים לחיי האומה ולהרגיש רגשות מצפון גם אחרי שלושה סבבי מילואים.

כפטריוט, ברור לי שהביטחון של המדינה וחיי החטופים קודם לכל דבר אישי. אולם, לאחר חצי שנה רצופה בסבב הראשון בהגנה בצפון, סבב שני בעזה שעשיתי בו חודש מתוך חודשיים בשל אילוצי עבודה, סבב שלישי בלחימה בלבנון בו עשיתי חודש וקצת באופן מלא, אני שוב נקרע בין האילוצים האישיים המשפחתיים והתעסוקתיים לבין המחויבות למדינה.

מדוע לאחר שירות של 250 ימים בשנה וחצי, אני צריך להרגיש פחות פטריוט, פחות תורם למדינה אם לא אוכל לשרת את כל הזמן הבלתי נגמר אליו נקראתי?

אז אני בוחר שלא להרגיש ככה. מזל שיש חזקים ממני אשר משרתים יותר ומתמודדים עם הקשיים. מזלי שעברתי לתפקיד בגדוד אשר מאפשר יותר גמישות. אשרת בסבב הנוכחי ככל שאוכל, בסופי שבוע ארוכים, בחצאי שבוע, בניסיון להצליח לשלב במקביל גם את עבודתי העיתונאית.

אין זה סביר שמלחמה נמשכת זמן רב כל כך. אין זה הגיוני שהממשלה משעינה את הביטחון הלאומי של מדינה שלמה, כל כך הרבה זמן על כל כך מעט אנשים, בגילאי 21-45, בשנים הכי קריטיות להקמת משפחה ובניית קריירה כאשר אותם אנשים בחרו להיות אזרחים ולא לאחוז בנשק.

אז ברור שאסור לסרב, כל אחד צריך להתייצב ולשרת, אך אני מרגיש כי חובתי היא לזעוק כי מדובר במצב לא נורמאלי, ואסור לתת לממשלה את התחושה כי אפשר לנצל את ההקרבה הענקית של הציבור נוכח מצב החירום המתמשך וחוסר ההכרעה. מדובר במשאב מוגבל. אחוזי ההתייצבות משקפים את ההקרבה העצומה והפטריוטיות הישראלית בתפארתה, אך אינם משקפים את המחירים הכבדים וההתפרקות של כל אחד בעורף.

מכורח האילוץ להכריע בין השירות למען המדינה, לבין חיי הפרטיים, אני בוחר בניסיון לשלב בין השניים. הלוואי שאצליח. ואם מישהו מרגיש כמוני, שלא ירגיש כי הוא פחות פטריוט.