הציווי הלאומי: להרחיב את השורות

ימים ספורים אחרי שעמדנו דוממים בצפירה, עם עיניים דומעות וגרון חנוק, ושרנו יחד "להיות עם חופשי בארצנו" – שוב מגיע צו הגיוס. שוב המילואימניק אורז תיק, שוב נפרד מהילדים ומהאשה, שוב מחבק את אבא שלו בדלת, כמו לפני כל יציאה לקרב. זו הפעם הרביעית מאז השביעי באוקטובר, לחלק מהם החמישית.

אלפי חיילי מילואים, לוחמים, מפקדים, רופאים, נהגים, טכנאים שוב עוזבים הכל ומתייצבים. בלי תלונה, בלי תנאים. עם ישראל כולו רואה אותם, מוקיר, מעריץ, אבל לא מספיק שותף. כי הנטל, שוב, נופל על אותם כתפיים. על אותם גדודים, אותן פלוגות, אותם מפקדים ואותן משפחות. וזה כבר לא רק כשל מוסרי, זהו אתגר אסטרטגי למדינה.

במלחמה שאינה נמשכת ימים אלא חודשים ושנים אי אפשר לנצח עם חלק קטן מהאוכלוסייה שנושא בנטל. הממשלה חייבת לומר את האמת ביושר: בלי להרחיב משמעותית את מעגל המשרתים – יהיה קשה יותר לנצח. אי אפשר להחזיק קו בגבול הצפון, להכות בעוצמה בעזה, להרתיע את איראן והחות'ים ולהמשיך לחיות כאן חיים נורמליים כשהמילואימניקים נשחקים עד דק.

הרחבת השירות אינה רק צורך דחוף היא הזדמנות היסטורית לבנות כאן "חברת משרתים" בה כל צעיר וצעירה תורמים, כל אחד לפי יכולתו ותחומו: בשירות צבאי, בשירות אזרחי, בהתנדבות משמעותית. כל תרומה נחשבת וכולם שותפים.

כדי שזה יקרה נדרשת חשיבה חדשה: תמריצים כלכליים והטבות אמיתיות למשרתים, הכשרות מקצועיות לחוזרים ממילואים, תקנים ייעודיים באקדמיה ובשירות הציבורי, וגם גב מהחברה – מעסיקים, רשויות, אוניברסיטאות. מילואימניק שחוזר מהחזית לא צריך להתחנן לחופשה או למילוי מקום – הוא צריך לקבל פרס, לא קנס.

שתי מטרות המלחמה ברורות וקדושות, כמו שאי אפשר לבחור בין אבא לאמא: השבת החטופים, והשמדת הטרור, מטרות עליונות. אבל לא נוכל להגשים אותן אם לא נגייס את כל הכוחות של המדינה לא רק צבאית, אלא אזרחית ונפשית.

דווקא עכשיו, בימים שבין זיכרון לעצמאות, כשהלבבות פתוחים והעיניים נשואות לעתיד זה הזמן לקרוא בקול ברור: הרחבת השורות היא צו השעה. לא כעונש, אלא מתוך כבוד. לא ככפייה – אלא כהזדמנות להיות חלק. להיות שותפים. להיות עם חופשי, באמת, בארצנו.