שמיים כתמתמים ואוויר כבד עם ניחוח עשן שנישא ברוחות העזות. תחושת סוף העולם מתגנבת ללב. כך התחיל לו ליל העצמאות, כמו מסרב להתנתק מעננת העצבות של יום הזיכרון.
חג עצמאות בלי טקסים, בלי משואות, בלי ריקודים. חג עם חשש עמוק לירושלים ולהרים סביב לה, שמא תכלה השריפה כעסה לא רק בצומח ובדומם, אלא גם בחי.
ואי אפשר לה לדאגה שבלב לא לנדוד אל האש האחרת, זו הפנימית שבינינו, שיש מי שמתעקשים שוב ושוב ללבותה, רוחשים בגחלים בוז, כעס, חשדנות, שנאת אחים. ואי אפשר שלא לתהות מי מסוכנת יותר - האש שבחוץ או האש שבפנים.
תחושת סוף העולם - כך התחיל לו ליל העצמאות, כמו מסרב להתנתק מעננת העצבות של יום הזיכרון
בודדים הם מציתי האש הפנימית, קנאים ממחנה זה או ממחנה אחר. בודדים אך קולניים. ואדוות חרון אפם משפיעה על היער כולו, זה המלבלב בערבות הדדית, באחוות אחים, במסירות נפש ובאהבת המולדת.
לראשונה זה 77 שנות עצמאות, במקום לחגוג יחד התפזר עם ישראל איש־אישה לביתם. במקום הטקסים והדגלניות וההופעות, ישבנו מול המסך וצפינו בחזרה הגנרלית של הטקס המרכזי שבוטל.
והיתה איזו חינניות מיוחדת בסיטואציה, דווקא ברישול הזה, שבו לא הכל תפור, ויש מי שנעדר מן הטקס, או מי שנעדרה שמלתה והגיעה בג'ינס. ובעוד האש שבחוץ בוערת, הודלקו המשואות שהן־הן עמוד האש, זה ההולך לפני העם בחשכת המדבר, בימי המלחמה הקשה והממושכת העוברים עלינו.
ולא היה אפשר שלא להידבק בהתרגשותם של אנשי המופת שהדליקו את מדורות השבט, במעשיהם הטובים, בגבורתם, בדיבורם הטוב, בעוז רוחם, בגופם הנחוש והפצוע, בתקוותם, בתפילתם לניצחון ולשיבת אחים.
ובבוקר קמנו ליום חדש והשמיים כבר חזרו לצבעם התכול, והאוויר צלול היה, והרוחות שככו. העולם עוד כאן. סופו לא הגיע. ומדינתנו הצעירה הצליחה, במקום שבו מדינות ותיקות וגדולות כשלו, לעמוד מול האש המכלה ולסיים את האירוע בלי נפגעים בנפש.
לא היה אפשר שלא להידבק בהתרגשותם של אנשי המופת שהדליקו את המשואות, במעשיהם הטובים, בגבורתם, בדיבורם הטוב, בעוז רוחם, בגופם הנחוש והפצוע, בתקוותם, בתפילתם לניצחון ולשיבת אחים
לא מעצמו קרה הדבר, אלא הודות לתפקוד נפלא של מערכות המדינה, למסירות הנפש של לוחמי האש והמשטרה, ולערבות ההדדית של האזרחים שמיהרו לסייע למפונים.
באיחור קל יצאנו לקיים את מצוות היום, לתלות בחצר את הדגל הכחול־לבן, זה שבשל הרוחות העזות נותר בבית. ובמנגינת הדלקת נרות חנוכה בירכנו על שזכינו להניף את דגל ישראל. וכמו בכל שנה יצאנו לטייל בהרי הארץ הטובה והקשה הזו, ולהודות בלב נפעם ונרגש על נס תקומתנו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
