השריפה באיזור הרי ירושלים אינה כוח עליון, אלא מחדל אנושי. תנאים מטאורולוגיים קשים – רוחות מזרחיות, לחות נמוכה, עשבייה יבשה – הפכו את האש לאירוע כמעט בלתי נשלט. אך זו בדיוק הסיבה שבגללה המדינה הייתה חייבת להיות מוכנה מראש וזה פשוט לא קרה.
"כאוס מוחלט": נוסעים רבים נלכדו בין הלהבות בכביש 1 // ג'וני דוב
אנחנו בעיצומה של התקופה המסוכנת ביותר בשנה לשריפות. כל מי שמכיר את השטח יודע שהרוח, ולא הטמפרטורה, היא הגורם העיקרי להתפשטות האש. הרוחות נושאות גיצים למרחקים, מציתות מוקדים חדשים ומקשות על כל ניסיון להשתלטות על הלהבות. כך ראינו גם בקליפורניה: כשהטבע משתולל – נדרשת היערכות שגרתית, לא תגובה מאוחרת.
בשריפה הנוכחית, לוחמי האש מתאמצים למעלה מיכולתם. הם פועלים ללא רזרבות, בתחנות שאין להן כוח אדם מלא, ובמיעוט אמצעים. כל זה קורה משום שמאז אסון הכרמל – שזעזע מדינה שלמה וגרם להשקעות גדולות – המערכת הלכה ונשחקה. לאט ובשקט, קיצצו בתחנות, בלוחמים ובתקציבים. חזרנו לנקודת ההתחלה.
והאמת היא – הבעיה אינה טכנולוגית או מקצועית. מערך הכבאות בישראל הוא מהמתקדמים בעולם, והמפקדים מצוינים. הבעיה היא משאבים. זה לא רק כסף – זה גם כוח אדם. במדינות מתוקנות, חמישה כבאים יוצאים לכל אירוע. אצלנו – שניים, במקרה הטוב שלושה. אין מספיק תחנות יער, חסרים תקני כוח אדם, ואין הכשרה מספקת.
למרות הכול, באירוע האחרון נרשמה הצלחה בתיאום בין גופי החירום. המשטרה סגרה כבישים בזמן, היישובים פונו מוקדם, ובכביש 1 אף נמנעה טרגדיה בזכות פעולה מהירה של שוטרים וכבאים. אך אסור לנו לסמוך על גבורה. צריך מדיניות.
אנו חיים במדינה שמועדת לפגעי טבע, שריפות, מלחמות ורעידות אדמה. כבאות היא מערך חירום אסטרטגי, לא תוספת שולית לביטחון פנים. כשמייבשים אותו – לא מצילים חיים. ידע יש, ציוד אפשר לקנות. רק דרוש רצון.
הנזק כבר נגרם – אלפי דונמים נשרפו. השאלה היחידה היא: האם נלמד את הלקח הפעם, או שוב נחכה לאסון?
רב טפסר בדימוס שחר איילון הוא לשעבר נציב כבאות והצלה ולשעבר סגן המפקח הכללי של משטרת ישראל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו