עינינו העיוורות כולן: על מצפן, ציונות והבית השלישי

אם חפצי חיים אנחנו, וכדי שנזכה להמשיך לחגוג כאן יחד עוד ימי עצמאות רבים, אין ברירה אלא להשבית מעט את שמחת העצמאות השנה. לברר, דווקא ביום הזה, את נקודת העיוורון שכולנו במידה כזאת או אחרת לוקים בה; אותה נקודת עיוורון שפעם אחר פעם גוררת אותנו אל מעמקי מדמנת ריב האחים; נקודת העיוורון שאויבינו ניצלו אותה ב־7 באוקטובר ומייחלים שנשקע בתוכה מחדש.

חמאס תקף רק כשהגיע למסקנה שהקרע בתוכנו החליש את ישראל במידה כזאת, שבָּשלה השעה לנסות להפתיע אותה ולטבוח באזרחיה, ש"אלטלנה" חדשה עוגנת לפתחנו. בשנה שקדמה לטבח היינו עיוורים כשמשון מול עצמנו. עיוורים עד כדי כך שסירבנו להפנים, על אף אזהרות לא מעטות, שיש קשר ישיר בין ההתנהלות המופקרת וחסרת האחריות שלנו, כחברה קרועה ומפולגת, לבין האופן שבו האויבים הכי מרים שלנו קוראים ומבינים אותנו.

עכשיו, להוותנו ולפורענותנו, החברה השבטית שלנו - כן, אנחנו כאלה - שוב בדרך לשם; כולנו - הישראלים, והיהודים, והיהודים הישראלים, והישראלים היהודים. ניתן לבלום זאת אם נחדל מלנסות לנצח זה את זה ולכפות על האחר את השקפת עולמנו; אם נשלים עם קיומו ושונותו של האחר ונקבל אחריות זה לזה. שהערבות ההדדית תנכח לא רק כשחרב חדה מונחת על צווארנו, אלא גם בימי חולין ושגרה. שנהיה "ערֵבים זה בזה", כדברי חז"ל.

לכתוב פרקים חדשים בסיפור שלנו

אין די שנכיר בעברנו המשותף, כי נקודת העיוורון היא בסירוב השוליים, לעיתים רחבים ולעיתים צרים, להכיר בכך שיש לנו גם עתיד משותף; הקושי של השוליים להשלים עם הזכות והחובה להמשיך לכתוב פרקים חדשים בסיפור הזה, יחד. לא רק לדעת מאין באנו, אלא גם לאן אנו הולכים, יחד.

לזכור שפעמיים, בעשור השמיני לקיומה, חרבה ממלכת ישראל. בפעם הראשונה, כאשר ירבעם ורחבעם לחמו זה בזה והתפצלנו לשתי ממלכות שקרסו והוגלו. בפעם השנייה, בעקבות ריב האחים אריסטובולוס והורקנוס שהביא לסופה של הממלכה החשמונאית. פעמיים ירינו לעצמנו בראש, והשאלה היא אם ישראל השלישית מתעקשת לעשות זאת לעצמה שוב.

מה יועילו לנתניהו ולבר ניצחונות פירוס זה על זה, אם הממלכה תקרוס? מה ירוויחו ברק, אולמרט, חלוץ וחבורתם ממרי אזרחי, מאי־ציות ומסרבנות, אם ישראל השלישית תיפול? הביטוי "לעולם לא עוד", שהפך לסוג של שבועה, מתאר את הלקח שלמד העם היהודי מהשואה, אבל ביום העצמאות ה־77 שלנו צריך להפקיע אותו משימושו הרווח ולהישבע גם שלעולם לא עוד פילוג ושנאה עיוורת ופירוק הסולידריות ויד איש באחיו. שלעולם לא עוד שריפת אסמים ותמונות של מי שמוכן לגזור את התינוק, כמו במשפט שלמה, וגם לא חרמות ומחלוקות מוכות סנוורים שקורעים בנו קרע איום, כי שום דבר ממה שמתרחש פה לא מצדיק עיוורון של "תמות נפשי".

הבית השלישי והמופלא שבנינו כאן גדול מכל מחלוקת, ומחייב הכרה בערך האחר ובכאבו והבנה הדדית שבכל אחד מהשבטים שחיים כאן יש נקודות צל ונקודות אור. כל הצדדים לוויכוחים שקורעים בנו מבפנים חייבים סוף־סוף להפנים זאת - נתניהו וחסידיו ושופטיו ורודפיו והיועמ"שית וראש השב"כ ומטות המחאה לגווניהם. כולם, כולנו, לוקים באותו עיוורון.

נתנאל אלינסון כתב ב"קיצור תולדות הישראליות" על משבר הגיל השלישי של ישראל, ופרסם מחדש את משל המצפן של הסופר אמיר גוטפרוינד: בכל מקום בעולם מחט המצפן מצביעה צפונה, ורק כשמגיעים אל הקוטב המגנטי הצפוני המחט משתגעת. והנמשלת היא הציונות: "כמה קלה היתה הציונות כשכל כולה היתה כיסופים לציון. בכל מקומות הגלות ... הראתה המחט היכן הכיוון ומה נדרש לעשות. אבל מרגע שבאנו לכאן, לציון, השתגעה המחט. כאן נכון, שם נכון, והכל סחרחר".

מי שמבקש לכייל מחדש את המחט ולהיחלץ מהסחרחורת, חייב לזהות תחילה את נקודת העיוורון של עצמו ושל סביבתו. כך ייפקחו מחדש עינינו העיוורות כולן. חג עצמאות שמח.