קבלו זאת מאחת שיודעת - גיל 77 הוא תחנה של תפניות משמעותיות. גיל שבו נרכשת מודעות עצמית עמוקה, לטוב ולרע. גיל שבו עוצמה ופגיעות שוכנות יחדיו בשלום, כאשר החוזק מכיר במגבלותיו. גיל שבו אנו מעריכים הצלחות במידה הנכונה, ומתמודדים בתבונה עם חילופי הדורות.
77 הוא גם גיל שבו הזמן נהיה נזיל. אירועים מתמזגים זה בזה. הטוב בא בעקבות הרע, שבא בעקבות הטוב. אסון פוקד ואחריו ברכות צצות. דאגה הופכת לפליאה. וזריחה דומה לשקיעה.
כך הוא המצב גם במולדתנו האהובה, במלאות 77 להיווסדה. כמו בכל שנה, אנחנו חוגגים את יום העצמאות מייד לאחר יום הזיכרון ובחלוף שבוע מיום השואה. אבל השנה, נדמה שלא ניתן להפריד בין שני ימי האבל - כמו שתי משענות ספרים שלוכדות סדרת כרכים באותו נושא: חטופים שהשתחררו משבי חמאס השתתפו במצעד החיים והתאחדו עם ניצולי השואה שמבוגרים מהם ב־70 שנה, ועל פסי הרכבת שמובילים לאושוויץ הונחו אחר כבוד תמונות של נופלי 7 באוקטובר.
יום העצמאות הנוכחי מגיע בזמן שעדיין מתנהלת "מלחמת התקומה", כפי שהיא מכונה. אך אם הקרבות נמשכים, משמע שהתקומה טרם הושגה. עוד לא הכרענו את חמאס ולא השבנו את אחינו משבי חמאס; השאלה אם ניאלץ לנקוט פעולה צבאית נגד תוכנית הגרעין של איראן - ולעשות זאת לבדנו - לוטה בערפל; וישראלים רבים מדי הולכים שוב אחר אותו חטא של מאבקים פוליטיים מבית, שהותירו אותנו חשופים לאסון מלכתחילה.
אם כך, האם אנחנו באמת עצמאיים? האם יש לנו זכות לחגוג?
התשובה היא כן, ללא היסוס, אם כי בדומה לבן או בת 77 עם תבונת חיים, ייתכן שנחגוג בצניעות: פחות בשר, פחות בירה, וגם השנה נוותר על הזיקוקים. אולי נעדיף רגעים שקטים בחיק המשפחה, תחת שמש אביבית מלטפת. כי משפחה וחברים, המשכיות ורעות - אלו העוגנים שמייחדים אותנו כעם. זו מהות החגיגה שלנו. וזה סוד עצמאותנו האמיתית.
שמענו על כך מכל כך הרבה ניצולי שואה: על גאוותם במשפחות שהקימו, לאחר שבנו את המדינה. זו היתה נקמתם בהיטלר. זו היתה בחירתם בחיים.
לא בכדי היינו עדים לחיילים במדי ב' נפרדים לכמה שעות משדה הקרב כדי לעמוד מתחת לחופה. רגעי שמחה הם ניסים - אסור להחמיץ אותם
אנחנו חשים זאת בחלל שנפער בקיבתנו, ובפעימה שליבנו מחסיר למראה תמונות החטופים והנופלים. זה כאב של אומה שרירה וקיימת, שמאמינה בערבות הדדית ובעמידה על עצמאותה. דווקא משום שאנחנו מדינה עצמאית, איננו מצפים ממישהו אחר לחלץ או להתאבל על אנשינו. אנחנו יכולים לצפות זאת רק מעצמנו.
למענך, ישראל, היום ולנצח
לא לחינם המסורת היהודית עוצרת את שבעת ימי האבל בשבת ובחג. לא בכדי היינו עדים לחיילים במדי ב' נפרדים לכמה שעות משדה הקרב כדי לעמוד מתחת לחופה ולשאת אישה. רגעי שמחה הם ניסים. אסור לבזבז או להחמיץ אותם. הם מה שמחבר אותנו למה שבאמת חשוב: בית, מסורת, נשמה וקהילה.
כך ראוי שיהיה ביום העצמאות. חובתנו הלאומית והמוסרית לחגוג - מבלי להדחיק את האובדן שחווינו בשנה וחצי האחרונות, ומבלי להתעלם מהמשימות הגורליות שעוד לפנינו. אנו כמטפסי הרים על נתיב תלול ורצוף סכנות, הנעצרים לרגע לנשום לרווחה ולהתפעם מהנוף המרהיב - טרם ימשיכו במסעם הנחוש אל הפסגה המובטחת.
עם ישראל חווה רגעים קשים מאוד בשנה וחצי האחרונות. גם אלו שלא חוו אובדן אישי במלחמה, חשו זאת באופן עמוק: בתובענות המילואים, במעמסת ההתנדבות, ובתסכול ובסיזיפיות של הפגנות התמיכה בחטופים. ועדיין, במלאת 77 שנה למדינה שלנו - התברכנו.
הלב מחסיר פעימה למראה תמונות החטופים והנופלים. זה כאב של אומה שמאמינה בערבות הדדית ובעמידה על עצמאותה. דווקא משום כך, איננו מצפים ממישהו אחר לחלץ או להתאבל על אנשינו - אלא רק מעצמנו
אינספור יהודים במהלך ההיסטוריה יכלו רק לדמיין את מה שהשגנו, ואת מה שאנחנו נהנים ממנו כאן בישראל. תחת עול הרדיפה וההגליה הם היו צוחקים צחוק מר - ואז מייבבים מקנאה לשמע התלונות על הבעיות הלאומיות שלנו. עלינו להפנים זאת באסירות תודה ובענווה.
אז מזל טוב ליום הולדתך ה־77, מולדתנו האהובה! אנו מודים לך על כל שהענקת לנו, מחייכים בגאווה למראה הישגייך, ושבים ומבטיחים: אנחנו כאן למענך, היום ולנצח.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו