"יגון על האין וגאווה אינסופית על היש": סיפורו של סעדיה יעקב דרעי ז"ל
דווקא כשאנחנו הכי קרובים ליום הזיכרון הלאומי, התחלתי להיזכר בסעדיה שלי, התינוק שלי הקטן • לא נולדתי בארץ, אלא בחרתי בה, כשאני רואה הרבה פעמים אנשים שחושבים שהמדינה הזו מובנת מאליה, אני זועקת • ביום הזיכרון כולנו יחד
דווקא כשאנחנו הכי קרובים ליום הזיכרון הלאומי, התחלתי להיזכר בסעדיה שלי. התינוק שלי הקטן. התינוק שהחליט לצאת לעולם שלושה שבועות לפני הזמן, כי כנראה הבין שהוא צריך להספיק כמה שיותר. אני תמיד מדברת עליו כבוגר, ופתאום היום ההיעדר קשה מנשוא.
בימים כאלה התחושה היא כמו בשיר "אל ארץ הצבי", שבו כתוב "שֶׁעִצְּבוֹנָהּ וּשְׂשׂוֹנָהּ הֵם שְׁתִי וָעֵרֶב בְּבֶגֶד יוֹמָהּ". במקום הפרטי שלנו, אנחנו ביגון אינסופי על האין, ובששון ובגאווה אינסופיים על היש, על מי שסעדיה היה, על מה שהוא סימל, ועל מה שהשאיר אחריו לילדים.
במקום המדיני, אנחנו ביגון גדול על כל מה שטרם הושג, הניצחון על הרוע, שחרור החטופים שלנו והמחיר ששילמנו כדי לנצח את הרוע, ומצד אחר מלאי גאווה על מה שעשינו ב־77 השנים של המדינה, ועל החברה המדהימה הזו שנקראת עם ישראל.
היום, יום הזיכרון, אנחנו מחובקים כמשפחה. מכל רחבי הארץ מגיעים ומביאים מתנה סמלית, או פרח, או מילה טובה. והידיעה שהנופלים הקדושים האלה בלב של העם הזה שלי נותנת המון כוחות. כי כשאת לבד מול הר של יגון, את רואה רק אותו. אבל כשיש עוד אנשים לצידך, את מתחזקת. וביום הזיכרון כולנו יחד.
בשבוע שעבר הייתי במצעד החיים באושוויץ־בירקנאו מול מיצג טליתות שהנאצים, יימח שמם, לקחו מהיהודים. לא יכולתי שלא לחשוב על התמונה של סעדיה ביום האחרון לחייו, שבו הוא עטוף בטלית ועטור בתפילין, רגע לפני שיצא לקרב. לפני כחודשיים, כשבנו נולד, רחלי אשתו נתנה לחיים בעלי להתעטף בטלית בברית המילה. וזה מראה על שרשרת הדורות, ומראה לי, מצד אחד, כמה עצב יש בעם הזה, ומצד אחר, כמה גאווה יש לנו שאנחנו שייכים לעם הזה, שמסרב להיכנע לרוע. שמתעקש לקוות תמיד שיהיה טוב.
ואני אומרת לקוות, כי תקווה היא משהו אקטיבי שבו אנחנו פועלים כדי שיהיה טוב, ולא לוקחים אותו כמובן מאליו. וכזה היה סעדיה. וכאלה היו חבריו כשהם לבשו את המדים. ניסים שנלחמים כדי שיהיה כאן טוב.
לא נולדתי בארץ, אלא בחרתי בה. כשאני רואה הרבה פעמים אנשים שחושבים שהמדינה הזו מובנת מאליה, אני זועקת. כי המדינה הזו היא הכל חוץ ממובנת מאליה. היא תוצאה של אלפי שנות היסטוריה שהתקבצו יחד, ואסור לנו לקחת אותה כדבר מובן מאליו.
דברים שרציתי לומר: יתומות ויתומי צה"ל מדברים מהלב | צפו בפרויקט המיוחד
הכותבת היא אמו של רס"ל (מיל') סעדיה יעקב דרעי ז"ל, שנפל ב־20 ביוני 2024
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו