"היו לה שלוש אפשרויות להציל את עצמה": אמה של הפרמדיקית עמית מן ז''ל חושפת את קטעי היומן הגנוזים

"להגיע ראשון לתאונת דרכים קשה, ולראות אנשים שאיבדו תקווה. לחייך אליהם ולגרום להם להבין שאתה כאן איתם, והם בטוחים עכשיו", השורות האלו נלקחו ממכתב שהשאירה אחריה הפרמדיקית עמית מן ז"ל, שנרצחה בעודה מטפלת בפצועים במרפאת השיניים בקיבוץ בארי.

אמה של עמית, רחל מן וארבעת אחיותיה הגדולות מצאו רק לאחרונה את המכתב הזה, שעמית כתבה כבר בגיל 15 או 16, זמן קצר לאחר שהחלה להתנדב כחובשת במד"א.

המכתב נמצא בחדרה בבית האם באחת המגירות, בין מכתבים נוספים שכתבה עמית, מאז נפטר אביה דוד מן ז"ל מסרטן, כשהיתה בת 13. במכתב כתבה על "חיידק מד"א", כהגדרתה, שאליו התמכרה.

"מד"א זו החוויה הכי עוצמתית שאני עוברת וכנראה אעבור בחיי", כתבה הפרמדיקית שמתה במהלך מילוי תפקידה בהצלת חיים, ולא ידעה כמה צדקה. "הסיפוק וההנאה שאתה מרגיש אחרי משמרת היא עצומה. לעזור לאנשים זה כבר חלק ממני".

"את המכתב הזה האחיות שלה מצאו לפני כשמונה חודשים וכולנו התרגשנו", מספרת האם רחל מן.
"אני לא מפסיקה להיות מופתעת שהיא כותבת את הטקסט הזה בגיל 16 בערך. כולה היתה מסורה לתפקיד שלה. זה תמיד מרגש. זה חלק מדברים שכתבה לעצמה ושלא שיתפה אותנו. כל דבר כזה רק מחדד לנו את ההבנה כמה היא היתה מסורה כל כולה לעולם הרפואה, ואנחנו לא מתפלאים על כל מה שעשתה ב-7 באוקטובר. היו לה שלוש אפשרויות להציל את עצמה והיא נשארה נאמנה לתפקיד", מספרת אמה.

הסיפורים לא נגמרים

עמית מן רק בת 22 במותה, והתקבלה לעבוד רק כמה חודשים לפני 7 באוקטובר כפרמדיקית בקיבוץ בארי. תפקיד שבצידו מגורים בקיבוץ ומתן סיוע רפואי לתושבים בשעות הערב שבהן אין שירותי רפואה.

"הם לא היו אנשי לוחמה במרפאה, אלא אנשי רפואה. כשהיא לוקחת תיק רפואה ורצה מול פני המחבלים להציל חיים אנו לא מופתעים. הילדה הקטנה שלי, שהיתה קצת מפונקת ולא יודעת לנקות ,עושה לכולנו בית ספר. זו ילדה שהיתה נכנסת הביתה ממשמרת ומספרת בהתרגשות 'אמא את לא מבינה, בקושי הצלתי את האישה', ועושה מעשה גבורה עילאי. בבית היתה ילדה מפונקת ופחדנית שפוחדת מיתוש ובתפקיד היתה מקצועית ומסורה".

ערב לפני שמחת תורה, עמית הגיעה לביקור בנתיבות ואמה רחל התחננה בפניה לבטל את משמרת החג ולהיות איתה בבית. זו היתה הפעם האחרונה שנפגשו והתחבקו.

כעת נשארו זכרונות וסיפורים רבים מהצעירה המוכשרת, שהצטיינה לא רק בהצלת חיים, אלא גם בשירה ובמשחק והותירה אחריה הקלטות רבות של שירים, ביניהם אחד שעובד לאחר מותה עם להקת כנסיית השכל.

"היא ילדה לפחות שישה תינוקות באמבולנסים. היום לאחר מותה, יש 12 תינוקות שנקראו עמית על שמה. אנשים שלא הכירו אותה, מכל הארץ, שעמית מן בשבילם השראה וגבורה. בא אליי רופא שאמר לי אני רוצה לגדל בת כמו עמית. מחר יבוא אליי זוג כזה, שלא מכירים ורק שמע את הסיפור של עמית".

בהנצחה לעמית נכללים גם אמבולנסים בכל הארץ על שמה, אחד מהם במרחב נגב שבו עבדה.
"היא היתה זמרת ושחקנית שמופיעה כל שנה בטקסי זיכרון בנתיבות, היתה עולה על הבמה ושרה. בשנה שעברה הקרינו על מסך את כל ההופעות שלה בטקסי הזיכרון, ובקרוב יפתחו בנתיבות מקום שמוקדש לשירה ולצעירים לזכרה", אומרת רחל.

רחל והאחיות ממשיכים לשמוע גם שנה וחצי לאחר שנרצחה סיפורים על חיים שהצילה בעבודתה במד"א ומקרים שבהם טיפלה.

"שוטרים באו אלינו לספר כמה היתה מסורה וחתרה למגע בפיגוע שהיה בתחנה המרכזית בבאר שבע. קצין משטרה בא לספר לי בוכה כמו ילד, איך עברה אותו למרות שאמרו לה לא להתקרב כי יש חשד למטענים בזירה, והיא ניגשה לטפל בפצוע. הסיפורים סביבה לא נגמרים. ויש גם הרבה הומור. אישה עם דום לב שלקחו אותה לסורוקה ותוך כדי התקף לב היא רוצה לשדך לה את הבן שלה", מספרת רחל וצוחקת בקול רם.

ברק בעיניים ונתינה אינוספית

מאיר אלמליח, מנהל תחנת מד"א נגב, מתקשה גם היום שנה וחציצ אחרי טבח 7 באוקטובר, לדבר על עמית מן, שהיתה עבורו כדמות של בת ולא רק מתנדבת מד"א. "את עמיתוש שלנו הכרתי כשבאתי לבקר את אביה דוד, שהיה קב"ט בעיריית נתיבות והיה על ערש דווי. נכנסתי אליהם הביתה וכשיצאתי פנתה אליי ילדה יפהפייה ואמרה לי 'אני רוצה להתנדב במד"א'. היא ממש ישבה לי על הוריד להכנס לתוכנית 'פרחי מד"א' והתחילה איתנו בגיל 14 ומשם הדרך שלה רק הלכה וצמחה".

כידוע עמית מן ז"ל התקדמה בארגון לתפקיד פרמדיקית ואף הדריכה בקורס פרמדיקים, על אף גילה הצעיר. מאיר היה גם מי ששיכנע אותה לקבל את תפקיד הפרמדיקית בקיבוץ בארי. "בתור ילדה בת 14 ראיתי אותה עושה החייאות או יושבת עם קשיש ושומעת את סיפור חייו עם הרבה אהבה למקצוע, נתינה אינסופית ואהבת האדם", הוא מספר.

"אני מעל 35 מלווה הרבה בני נוער מתנדבי מד"א וגידלתי פה דורות של מוצלחים. מה שזיהיתי אצל עמית זה החום וההדרכה. היא אהבה את המקצוע ורצתה להעביר אותו לבני נוער בגילה. היא בין הצעירות בארץ שהיו אחראיות על קורס פרמדיקים.

אני זוכר את ההחייאה הראשונה שלה כפרמדיקית צעירה. ראיתי באיזו עוצמה ומקצועיות היא ניהלה את הצוות. אנשים מתבלבלים בפעם הראשונה, ואילו היתה קרת רוח חזקה וטובה למרות שלצערנו הסיפור נגמר לא טוב. היא נתנה את כל כולה. יצא לי לראות אותה מביאה חיים חדשים לעולם, כמה ברק היה לה בעיניים, והרגישות שהפגינה כשדאגה לכסות את היולדת".

ביום המתקפה בקיבוץ בארי נרצח גם החובש אביה חצרוני ז"ל, גם הוא חבר של אלמליח, שפגש את שניהם למעשה יום קודם, ב-6 באוקטובר. "עמית היא כמו ילדה קטנה שלי ואביה הוא חבר טוב שלי. יום קודם הייתי אצלם. ב-7 באוקטובר ב-6:30 הייתי בתחנה והייתי בקשר עם עמית. אביה נורה ודימם למוות כי אי אפשר היה להגיע אליו. היינו בקשר אתה ושמענו את השיחות שלה. עם כל הניסיון והוותק שלי, עמית תפקדה בצורה מטורפת.

שכולם יקראו ויפיקו לקחים מהמסר שהיא כותבת. מה זה מד"א ומה המשמעות של הצלת חיים. לצערי אני לא יודעת איך לרפא את הגעגוע

יש תמונות שלה ודברים שכתבה של מישהי שיודעת שהיא הולכת למות. גם כשירו לה ברגליים, היא המשיכה להחזיק ידיים למטופלים ושלחה מסרים למשפחה שלה. זו גדלות נפש מטורפת. אי אפשר לצפות מילדה לעשות את מה שעשתה. לאחר המוות שלה הרבה חברות שלה באו לעשות קורס אתנו להמשיך את הדרך שלה. זיהיתי תופעה בנתיבות של עליה של בקשות להתנדבות".

על הטקסט שהשאירה אחריה אמר: "אותי זה לא הפתיע. זו בדיוק עמית. היא כתבה על הנוער האיכותי ואני מסכים אתה שיש לנו את הנוער הכי איכותי שיש, שיודע להחזיק יד לחולה".

"גידלתי את הילדה הזו. בכל השלבים שלה הייתי שם וניסיתי למלא חלל, כי הכרתי את האבא. ניסיתי לתת לה עוד דמות מעליה. דמות שתהיה איתה. כנראה שאני עדין לא מתמודד עם האובדן שלה. זה לא פשוט ועד היום אני לא מעכל.

לנו היא מאד חסרה. נשאר רק להנציח את זכרה. ברור לי שהיא יכלה להגיע לגדולות כזמרת או שחקנית מוכשרת, או בתחום של הצלת חיים. לאן שהיתה רוצה להגיע היתה מגיעה. אולי כרופאה והיינו שומעים על ד"ר עמית מן".

לרחל האם יש בקשה אחת ממי שקורא את הטקסט: "שכל אחד יסיק מסקנות מה כותבת נערה בת 15-16. שכולם יקראו ויפיקו לקחים מהמסר שהיא כותבת. מה זה מד"א ומה המשמעות של הצלת חיים. לצערי אני לא יודעת איך לרפא את הגעגוע".