"שמי גרשון (שם בדוי), אני חרדי מלידה, גר במרכז ואב לחמישה. זה היומן הקדוש שלי מהחזית השחורה – החזית שאין בה מנצחים – החברה קדישא", פותח גרשון את המסמך המצמרר שאותו כתב בימים האפלים שלאחר 7 באוקטובר.
במילים קשות, חשופות, מספר הגבר החרדי על מה שהתרחש באותם ימים אפלים, ועל הדרך שבה מצא את עצמו מטפל במאות נרצחים. הטראומה, ההתמודדות עם המוות. שנה וחצי אחרי שראה את המוות מול עיניו, אפשר גרשון לראשונה הצצה למסמך הנורא והחשוב, של מה שהתרחש בשבוע הכי נורא בחייו – ובמדינת ישראל כולה.
פרקים ארוכים ביומנו של גרשון קשים מאוד לקריאה. החלטנו להשאיר את מה שהלב והנפש מסוגלים להכיל, וגם זה קשה מנשוא.
07/10/2023 – שבת, שמחת תורה, כ"ב תשרי
אזעקה מעירה אותי בבוקר. אז עוד חשבתי שמדובר בתקלה טכנית או שיגור נקודתי. מתלבש יפה ויוצא לתפילת חג. בדרך רואה אישה מבוגרת עושה הליכה וטרנזיסטור צמוד לאוזנה, קצת חשוד בעיניי. באמצע התפילה מתחילות להתרוצץ שמועות, מחשבים מסלול מחדש, מתפללים כונני מד"א יוצאים לעזרה ראשונה. המתפללים מתחילים להוסיף תפילות לעורר רחמים: י"ג מידות, אחינו כל בית ישראל, פרקי תהילים. אנחנו עדיין לא יודעים, אבל הקפות שניות כבר לא תערכנה. רק במוצאי החג נחשפים לזוועות – לילה שחור יורד עלינו ועל כל עם ישראל.
08/10/2023 – יום ראשון, כ"ג תשרי
ביומן קופצת התראה על פגישה עסקית סופר חשובה בשעה 12, כמובן שבוטלה. מנסה להתאפס על עצמי ולהתחיל לעשות משהו, יוצא עם הרכב לאסוף מזון לחיילים, אבל מרגיש שיכול לעשות יותר. אוכל אותי שאין לי נשק או אפשרות להתגייס – הייתי בחור ישיבה ולפני שיצאתי לעבוד התנדבתי שנה בבית תמחוי כשירות אזרחי.
09/10/2023 – יום שני, כ"ד תשרי
אני מנסה להתגייס למחנה "שורה". מפעיל קשרים ומכרים אך לשווא – בלי מספר אישי אין אפשרות להתנדב. מטלפן לידיד שעובד בחברה קדישא, הוא אומר לי: "סע לחברה קדישא בראשון לציון, שמעתי שצריכים שם עזרה". אני שולח ווטסאפים למנהל המקום אך אין מענה, מחליט להגיע בלי הזמנה.
הרב נ. מצנן את התלהבותי. "לא יודע מה אפשר לתת לך לעשות, אולי תחזור שוב בערב". אני אומר לו שאני לא הולך, באתי להישאר. תוך כמה דקות יהודי מבקש "בוא תושיט יד לאלונקה" והעניינים מתחילים להתגלגל. מעולם לא עסקתי בנפטרים, והפעם היחידה שראיתי נפטר הייתה בהלוויית אבי ז"ל, אבל אני עובד ולא נותן לראש לחשוב. רק ממשיך לעבוד.
משימה ראשונה: חיתוך תכריכים. עשרות גלילי פשתן ענקיים. פותחים, מודדים לפי בלטות ברצפה וחותכים. 6 בלטות לגבר, 5 בלטות לאישה, 4 בלטות לילד. אנחנו בתורנות, חותכים מאות מכל סוג.
10/10/2023 – יום שלישי, כ"ה תשרי
הגופות מתחילות להיערם בחברה קדישא.
צריך להבין את התהליך שעובר נפטר, מן הקיבוץ ועד אמא אדמה: זק"א הראשונים להגיע לחלל - עובדים בשטח, מאתרים ועוטפים את הגופות בניילון עבה וסוגרים באזיקונים רחבים, כל חלל מקבל מספר בן 5 ספרות. משם עובר הנפטר הלא מזוהה למחנה שורה, שם עובר זיהוי באמצעות טביעות אצבע, שיניים, דנ"א ועוד. לאחר הזיהוי השביל מתפצל: החללים של צה"ל נשארים בשורה ומטופלים על ידי הרבנות הצבאית, החללים האזרחיים נשלחים אלינו לח"ק ראשון. בימים הראשונים לא ידענו, אבל בסך הכל נטפל בכ-800 חללים.
בשש בבוקר אני מתעורר לצליל הודעה מהרב נ': "הגיעו משאיות, בוא!". אני מתלבש ויוצא, את התפילה מלמלתי תוך כדי נהיגה ותפילין הספקתי להניח רק אחר הצהריים, אבל המצווה קודמת לכל.
אנחנו מקבלים משאיות קירור ענקיות מלאות בגופות. כשפותחים את הדלתות מאחור לא ניתן לתאר את הריח שיוצא, שערי הגהינום פשוטו כמשמעו. אנחנו מוציאים כל גופה בנפרד, אני מניח אותה על מיטת גלגלים ומעביר למקררי ענק, משתדל להציץ כמה שפחות מתחת לניילון של זק"א, אבל יש ******* ****** ********, ******** *********** ********** *******, המראה מחריד כל לב.
כל נפטר יצא מהמקרר לחדר טהרה. בחדר הטהרה עובדים מתנדבים, שלנגד עיניהם 2 מטרות: כבוד הנפטר וכבוד המשפחה. בהתחלה חותכים את האזיקונים ומתחילים לסדר את הנפטר. יהודי שנרצח במלחמה על ידי גוי נקרא קדוש והוא נקבר עם כל הבגדים שעליו (גם נעליים), בשונה מנפטר רגיל שאותו רוחצים ומלבישים אך ורק בתכריכים.
(הערת מערכת: בשלב זה מתאר גרשון פרטים מאוד קשים על אופי הרצח. מכיוון שמדובר בתיאורים שעלולים להוות טריגר קשה הם מושמטים).
ההתמחות שלי במספרים באה לידי ביטוי כאן באופן מפתיע שלעולם לא דמיינתי. בכל פעם מגיעים אמבולנסים לקחת נפטר ספציפי לקבורה ואז מתחילים להתרוצץ ולחפש אותו במקררים ובמדפים הרבים, ואני, עבדכם הנאמן, "איש הגשם" של הנפטרים. כל מספרי החללים, בני חמשת הספרות, חקוקים בזיכרוני. "לך למקרר הימני בחוץ, במדף העליון משמאל" וכן הלאה. בהערכה שמרנית, בזכות זה, התפוקה שלנו עלתה ב-15%.
על אוכל אין מה לדבר. חבר שלי, במילואים אינטנסיביים, שואל אם גם לנו שולחים מהעורף פינוקים וכמויות של אוכל. אמרתי לו שלא רק שאין פה מה לאכול, הבוקר גם נגמר החלב לקפה, ולכן עברתי לקפה שחור. אנחנו שקופים מבחינת החברה הישראלית – לא נשמעים ולא נראים. הוא חיבר אלינו את חמ"ל נשות גבעת שמואל, שדאגו החל מיום המחרת לארוחת צהריים חמה בכשרות בד"ץ.
"איך ניתן לאכול במקום כזה?", זו השאלה שמתרוצצת כעת בראשכם, ובכן, בהחלט ניתן וכך נוכחתי לדעת. העבודה פה היא מאוד פיזית, מזיעים עד התחתונים. הנפה של נפטר שיכול לשקול 100-150 ק"ג והנחתו על המיטה או על המדף במקרר - וכל זאת ללא אמצעים מכניים - היא מלאכה קשה, הדורשת שניים ושלושה אנשים במקביל, לעתים נדרשו גם ארבעה. תכפילו את זה בעשרות נפטרים ליום, ותכפילו כל אחד מהם מהמשאית למיטה, מהמיטה למדף, מהמדף לחדר טהרה, מהטהרה שוב למדף ומהמדף לאמבולנס בדרכו האחרונה, וקיבלתם כאבי גב, כתפיים ורגליים.
"הנייד שלי סופר 20,000 פסיעות ליום וזו לא סתם הליכה, אלא כוללת סחיבה של מיטת נפטר. מהיום התחלתי לבוא בנעלי ספורט, כבר לא עומד בעומס ההליכה. כל זה מוציא אנרגיה רבה ודורש מזון. נרצה או לא, הבטן מבקשת את שלה, וכנראה גם החברה קדישא צועד על קיבתו. למרות האכילה, רזיתי בשבוע הראשון 4 ק"ג. אה, וגם הלבנתי המון, הזקן שלי התבגר בחמש שנים תוך שבועיים".
21:30 בערב, אני גורר את עצמי הביתה.
11/10/2023 – יום רביעי, כ"ו תשרי
על הבוקר, לפני הנחת תפילין, מתייצב. השותף שלי לסחיבה מספר סיפור הזוי. בלילה התקשרה משפחה כדי לאמת זהות של נפטרת. לדבריהם, יש לה קעקוע של עפיפון על הרגל. הוא לא שש לחטט ברגלי גופה, בטח לא של אישה, אז לפני שהוא הולך לבדוק הוא מבקש הכוונה, איזה רגל ואיפה בדיוק ברגל. "שמאל, ירך פנימית". הבחור פותח את התכריכים ואמנם מוצא קעקוע, אבל של פטיפון – אין זיהוי. בסוף מתברר שהיה פה טלפון שבור ונתחלף להם עפיפון בפטיפון. ביקשנו לשלוח תמונה של הקעקוע לאימות, ואכן זו הנפטרת.
הריח הוא החלק הכי גרוע בעבודה הזו, זה לא נתפס איך הריח משחק לך במוח, הוא עוטף אותך בכל רגע נתון ומסביר בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים איפה אתה נמצא. בהתחלה הביאו תמצית ריח אקליפטוס, 2 טיפות מתחת לנחיריים וריח המוות נפסק. הבעיה היא שזה עוזר רק לשעה, ואז המוח כבר מקשר גם את ריח האקליפטוס למוות, וממילא חוזרים לנקודת ההתחלה. המוח גם מקשר את קור המקררים למוות, ואני מוצא את עצמי בערב פותח את המקרר במטבח, מקבל משב של קור, ובשנייה אני שוב ליד הגופות. אני מכין את נרות השבת להדלקה ביום שישי, ולפתע מראה הנרות הלבנים של משפחתי, זה לצד זה, זורק אותי לגופות הלבנות עם התכריכים. אתה לא יודע מה יהיה הטריגר הבא שבשנייה ייקח אותך ישר לחדר הטהרה.
קיבלנו היום **** **** *****, אמר שזה ילד בן 12. אני מרוסק. הראו לנו תמונה שלו מפורים האחרון, מחופש לספיידרמן. ***** **** *****. זאת הפעם היחידה שהרמתי לבד גופה, בידיים חשופות. משקלה היה בסך הכל קילוגרמים בודדים.
הילדים שלי כמובן לא יודעים כלום, אשתי ואני מדברים בקודים. מבחינת הילדים אני מתנדב בבישולים לחיילים. "כמה סירים הוצאת היום?" אשתי שואלת בחזרה. "70 סירים, אני מסריח מהבישולים". הריח נדבק בבגדים, אני מתפשט ממש בכניסה לבית, נמנע מחיבוקי הילדים שהתגעגעו, רץ ישר להתקלח במים רותחים וטונות סבון. הבגדים הולכים להרתחה במכונת כביסה. רק אחרי הטקס היומי הזה אני יכול לחבק ולנשק את הילדים.
12/10/2023 – יום חמישי, כ"ז תשרי
מתחיל בשגרת בוקר – הנפות, כיפופים ודחיקות. אין כמו שגרה. אנו עובדים בכל מזג אוויר, החל מחמסין שבו מזיעים ללא הפסקה ועד גשמים חזקים כמו באותו מוצאי שבת, כשנרטבנו עד העצם וכבר לא ידענו מה גשם ומה זיעה. מדי כמה שעות אזעקה מפלחת את האוויר וכולם מצטופפים בממ"ד הקטן שלא נבנה לכמויות כאלו של אנשים.
בימים האחרונים הזבובים מתעופפים כל הזמן מעל הגופות, בעיקר כשהן נפרקות מהמשאיות וממתינות ליד המשרד – עוד לפני המקרר – כדי לרשום אותן בקבלה. בהתחלה הביאו דפים צהובים משוחים בדבק, כדי ללכוד את הזבובים. זה לא עזר, אז שלחו את איש התחזוקה שחזר עם 10 מיכלים של K700. גם זה לא עזר, אז עברו למיכל ריסוס כמו של מדבירים. כולם סותמים את האף ומנסים להתרחק אבל הריח והזבובים לא מרפים.
בהתחלה שמנו מסכות פה מתקופת הקורונה, עברנו למסכות עם מסנן (כמו במלחמת המפרץ) ועכשיו הגיעו מסכות עם מאוורר חיצוני שמתחבר לחגורה, רק זה עוזר לריח.
היום הגיע כתב גרמני של העיתון "די צייט" עם צלם וכמה עיתונאים ישראליים וביקש לראיין ולצלם לכתבה שהוא מכין. מנכ"ל המקום התנגד כל עוד אין אישור ממשרד השר, אבל אני ועוד מתנדב לקחנו אותו הצידה: "אנחנו מתנדבים ולא כפופים פה לאף אחד, תוכל לראיין אותנו".
הרב ע' ואני מתראיינים בפינה שקטה בצד, ליד ארונות הקבורה. מתחילים את הריאיון באנגלית ובלשון רכה ואז אחד הישראלים עוצר את הריאיון. "תקשיבו, אל תייפו את המציאות. תספרו בדיוק מה שאתם חווים". חוזרים להתראיין אבל ממשפט למשפט הגרמני בהלם. הוא לא מאמין. חצי שעה עברה, וכל חבורת הכתבים שטופי דמעות. אני כבר לא יכול לבכות, אני תפקידי לטהר את הגופות.
יש פה 2 משפחות שלמות שנרצחו - הורים וילדים. אני רואה את זה לפי שמות המשפחה. אני מנסה לא להפריד אותם, ושם את כל המשפחה על מדף אחד במקרר, אבא, אמא ו-3 ילדים. בחייהם ובמותם לא נפרדו.
היום נגמר החול. בכל חדר טהרה יש כלי מלא בחול ולפי המסורת מניחים כמה גרגרים על עיני הנפטרים לפני הלבשת התכריכים – "מעפר באת ואל עפר תשוב". שלחו אותי לאסוף חול מבחוץ ולמלא את הכלי, דרך זה אני פתאום מבין את הכמות הבלתי נתפסת של הנפטרים. החול יזכור. התעורר פה גם דיון מה עושים כשאין ראש או כשהעיניים עקורות, ועל מה שמים את החול. באיזה עולם אנחנו חיים, ובאיזו קונסטלציה ניתן לשאול את השאלות האלה?
אני מתחיל לסבול מצמרמורות לא רצוניות. כל כמה דקות אני נרעד בכל הגוף. חושב שמאבד את שפיות הדעת.
13/10/2023 – יום שישי, כ"ח תשרי
מתחילת התהליך אני בשיחות עם פסיכולוגית, אני חייב את זה לעצמי ולמשפחה. אסור לי להתמוטט ולהשאיר את משפחתי ללא משען. הפסיכולוגית שולחת אותי לים. "ותקנה גם בירה". יושב בחוף שרתון עם בירה, בכל החוף אולי עשרה אנשים, ומביט בגלים. מרחוק הדי ההדף של ההפצצות על עזה. כמה פסטורלי.
14/10/2023 – מוצאי שבת, כ"ט תשרי
במחנה שורה עובדים גם בשבת בזיהוי, ולכן חצי שעה אחרי הבדלה כבר קיבלנו שתי משאיות מפוצצות בנפטרים. מנסים לגייס את כל מי שמוכן להתנדב, אבל אין מספיק מיטות לנפטרים. מתחילים לפרוק משאיות בידיים חשופות, ללא מיטות ותחת גשם שוטף. הריח עוטף אותנו, ריבונו של עולם. רק באחת וחצי לפנות בוקר שב הביתה, מקלחת רותחת ולמיטה.
15/10/2023 – יום ראשון, ל' תשרי
חוק מס' 1 בחברה קדישא: הפרדה בין גברים ונשים, הכוונה לנפטרים. לעולם לא יעסוק צוות של גברים בטהרה של אישה ולהיפך. מה שגורם לבעייתיות זה השמות המודרניים יחד עם מצב הגופות. טל, יובל, דור, עדן – לא יודעים לפי השם אם זה בן או בת ולאיזה חדר טהרה לשלוח. אי אפשר גם לבדוק בגופות שנמצאות כבר במצב ריקבון מתקדם. בהתחלה כתבו על השק או ז' או נ'. מסתבר שהכתב לא תמיד קריא וכבר קרו תקלות, לכן התחילו לכתוב על הדף ז'/נ' ולהקיף בעיגול את הנכון.
יש שני צוותי טהרה של גברים ושניים של נשים. בעיניי הנשים יותר צדיקות. הגברים גם ככה מסוקסים ומחוספסים, הנשים צדיקות אמיתיות. בשבוע שעבר אחת המטהרות גילתה באמצע הטהרה שזאת בת דודתה ופרצה בבכי. מאז אנחנו מסתכלים קודם על השמות.
הבעיה היא שיש רק שני חדרי טהרה במבנה ויותר מדי נפטרים מחכים, אז פתחנו עוד שני חדרי טהרה זמניים באוהל. שולחן נירוסטה, אביזרים, מזגנים ניידים והכל, אבל חום אימים וכלום לא עוזר. המטהרים יוצאים שטופי זיעה לאחר כל טהרה.
היום הגיעו המון גופות של נשים, לא יודע למה. הגיע צוות של מטהרות מגוש עציון לחזק את מערך ההתנדבות. אחרי הגופה ה-20 ברצף הן לוקחות הפסקה. אני שומע אותן שרות מתוך האוהל בחצר "תהא השעה הזאת שעת רחמים ועת רצון מלפניך". זה מרגיש לי כמו ציפור שיר באמצע אושוויץ.
כל אחד בצוות חייב לפקוח עין על החברים האחרים. רואים מישהו חיוור – צא להפסקת 10 דקות של סיגריה וקולה. גילינו את הסוד שהקברנים ידעו כל הדורות – מה שעוזר לריח המוות הוא סיגריה, מעשנים פה בשרשרת, גם ככה מלאך המוות הוא מכר קרוב פה.
אחרי שהסתיים כל הסיפור הפסקתי לעשן, זה הדבר היחיד שהצליח לגמול אותי לאחר כל השנים. עכשיו סיגריה מתקשרת לי חזק עם מוות, ואני לא צריך כיתוב על החפיסה שיזכיר לי.
קיבלתי היום טלפון מאב שכול: "שמעתי שאתה עסקת בטהרה של הבן שלי". הוא יהודי חרדי מירושלים שבנו נהיה חילוני ונהרג במסיבה ברעים. "תספר לי בדיוק, איך הגופה שלו הייתה נראית". לא יודע איך הוא קיבל את המספר שלי בכלל. מה אני יכול לענות? שהתולעים כבר התחילו לאכול את הגופה? שהיה חסר רגל שמאל? "הילד שלך היה מושלם, נראה כמו חי, שלם לחלוטין" עניתי לו. מקווה ששימחתי אב שכול.
ילד שרוף בן 5 הגיע היום. הלב נשבר בפעם המי יודע כמה.
מסיים כל יום בשבוע האחרון עם כוס וויסקי במרפסת. יין כבר לא עוזר.
16/10/2023 – יום שני, א' חשוון
היום קברנו מישהו שכבר קברנו אתמול. מסתבר שזיהו אתמול רק חלק אחד מהגופה וחשבו שאין יותר, והיום הגיע החלק השני של אותו נפטר. הזיה.
הנפטרים מהעוטף ממלאים את המדפים. מתברר שהמשפחות מעוניינות לקבור את יקיריהן בעוטף, אך הוא שטח צבאי סגור, ובינתיים מתמלא קונטיינר אחרי קונטיינר. שיני הזמן נוגסות בבשר המת, אז החלטנו לעשות מעשה והעברנו את כל הקונטיינרים ממצב קירור למצב הקפאה. הגופות עכשיו כמו אבן וגם התולעים קופאות למוות. כל הרצפה של המקרר גבישי קרח וצריך להיזהר לא להחליק.
בערב, אני ואשתי חוגגים 19 שנות נישואין. חזרתי מוקדם הביתה והחלטנו לנסוע לתל אביב. לתדהמתי הייתה חניה בשפע, והתחלנו לטייל בנחלת בנימין. הכל היה סגור, לא היה מקום לשתות בירה אז אנחנו סתם מטיילים ומשוחחים. באלנבי פינת רוטשילד התחילה אזעקה, רצנו לחניון התת קרקעי שם לתפוס מחסה. התקבצנו במרכזו עם עוד אנשים מסביב, ואני שומע אחד מהם לוחש לחברו "תגיד, למה החרדים האלה לא מרגישים חלק מהמאמץ המלחמתי?" נכנסנו לאוטו ונסענו הביתה, יום נישואין שמח.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו