16 בדצמבר אשתקד. כוח צה"ל נכנס לסרוק מבנה ברפיח, כחלק מהלחימה ברצועה. תוך כדי הסריקה, המבנה, שעמד באזור שהופצץ לא פעם, קורס על הלוחמים.
רס"ן מושיקו רוזנוולד ז"ל יום הזיכרון // גרגורי ירין
אחרי שעות ארוכות של חילוץ, התברר מחיר האסון - רס"ן (מיל') מושיקו רוזנוולד ז"ל, שהיה המ"פ בגדוד ההנדסה 7107 שלחם תחת חטיבת הנח"ל, ורס"ל (מיל') אלכסנדר אנוסוב ז"ל, שהיה מ"כ באותו הגדוד של מושיקו נפלו בתקרית, כשלצדם נפצעו מספר לוחמים נוספים.
>>דברים שרציתי לומר: יתומות ויתומי צה"ל מדברים מהלב | צפו בפרויקט המיוחד<<
"באותו יום הוא היה אמור לחזור הביתה", מספרת טלי, אחותו של מושיקו ז"ל. "הוא הבין שיש עוד משימה אחת שקשורה בגופות חטופים, וכנראה שזו הסיבה שאמר 'יאללה ביי, אני נכנס'. שלא כמו בדרך כלל, מושיקו בחר לעשות תדריך בטיחות מורחב לכוח", מציינת. "הוא הגדיר אזורים בטוחים וכאלה שלא, ובדיעבד התברר שזה הציל חיים כיוון שהחלק שקרס היה החלק עליו הצביע כלא יציב".
תיעוד של מושיקו שנהרג מקריסת מבנה ברפיח // השימוש נעשה לפי סעיף 27א' לחוק זכויות י
העובדה הזו לא הפתיעה את משפחתו של מושיקו, שכן זה שימש כמהנדס ביצוע בתפקידו באזרחות, והשתלב בפרויקטים רבים בכל רחבי הארץ. "בעבודה שלו, מספיק שבן-אדם היה עובר ליד המבנה בלי קסדה, מושיקו היה אומר לו 'צא מפה ואל תחזור חודש לעבודה כי לא עמדת בנהלים'. ובכל זאת זה קרה. יש דברים שאתה לא שולט עליהם".
מושיקו ז"ל סיים את לימודיו בטכניון בהצטיינות, ועוד לפני שצלח את המשוכה הזו, הספיק להתקבל לעבודה בתחום. "הוא אמר לי 'אמא, למדנו לפוצץ את הבניינים, עכשיו אני אלמד לבנות אותם'", מספרת אימו, אליזבט. "ובאמת, הוא עשה את זה בהצטיינות. הוא היה ילד פלא". באופן מצמרר, משפחתו של מושיקו ז"ל מספרת על הפרויקט הראשון בו השתלב - היכל הזיכרון בהר הרצל, המהווה את אתר ההנצחה המרכזי בו חקוקים באבן שמותיהם של בנינו ובנותינו שנפלו במערכות ישראל.
"הוא לא ראה שום דבר חוץ מהפרויקט הזה", נזכרת אליזבט. "אני זוכרת שהייתי מביאה לו לפה סנדוויצ'ים בלילה, כיוון שלא היה לו זמן לצאת והוא נשאר לישון שם". אריה, אביו של מושיקו, הוסיף: "הוא היה צריך לסיים את הבנייה עד יום העצמאות. כמו כל דבר שמושיקו היה מציב לעצמו, גם פה הוא הצליח. ביום, בלילה, המקום הזה הפך למשרד שלו והוא עבד תמיד".
קצת יותר משבע שנים לאחר חנוכת ההיכל, בסביבות חצות הלילה, שמעה אלמנתו של מושיקו, עדן, את הדפיקה בדלת. "במהלך כל היום שלחתי למושיקו סרטונים של אוראל, הבן שלנו, מתוך ידיעה שבהמשך היום יש לנו שיחת טלפון שקבענו. זו הייתה תקופה של הרבה דאגות, געגועים, של הרבה לבד. למרות זאת, אף פעם לא דמיינתי שמושיקו לא יחזור. זו מחשבה שאף פעם לא עברה לי בראש.
"גם משיחות שלי איתו, כשהוא היה בבית, הוא תמיד שידר לי ביטחון. הוא אף פעם לא שידר לי שהוא בסכנה או שיכול להיות מצב כזה שהוא לא יחזור. באותו היום ראיתי שהזמן עובר, אני מתקשרת אליו והוא לא עונה. הייתה לי תחושה שקרה משהו אבל אמרתי לעצמי 'דיי, הכל בסדר'; הנחתי את הטלפון לידי ואחרי חמש דקות שמעתי את הדפיקה בדלת. במקום את מושיקו ראיתי שלושה קצינים, ובאותו הרגע כבר הבנתי".
באותם רגעים סירבה עדן לפתוח את דלת ביתה, והתקשרה לאביה על מנת שיגיע גם הוא לדירה. שם, כשנכנסו יחד, בישרו לה הקצינים את הנורא מכל – מושיקו נפל בתקרית בעזה. "המוח שלי הבין אבל הלב עד עכשיו מסרב", משתפת בכאב. "בדפיקה אחת החיים שלי השתנו לחלוטין. ישר חשבתי על אוראל, תינוק כזה קטן, תמים וטהור שנכנס לעולם של מלחמה בו אבא לא בתמונה.
"מאז, כשאוראל אומר את המילה 'אבא' אני מראה לו את התמונה של מושיקו, לנסות לקשר את המילה לדמות מוחשית. כל בוקר אנחנו אומרים לו 'בוקר טוב', ובכל לילה אנחנו אומרים לו 'לילה טוב'". ועדיין, הכאב מסרב להרפות. "הגעגוע, העובדה שהוא לא נוכח, לישון לבד בלילות. העובדה שאין לי את מי לשתף באיך עבר עליי היום, שאין לי עם מי להתייעץ. זה שאוראל גדל ללא אבא. אני מרגישה שמושיקו הפיל עליי תיק גדול שאני עוד לומדת איך להסתדר איתו".
מאז אותה דפיקה בדלת, הצטרף שמו של מושיקו ז"ל לאחת מעשרות-אלפי האבנים המרכיבות את קירותיו הארוכים של היכל הזיכרון בהר הרצל, שבאופן טראגי אמון היה על בנייתו - בחייו. "אני חושבת שהוא לא דמיין לרגע שיום אחד ירשמו את השם שלו על אבן", מציינת עדן. "קשה לי מאוד לראות את השם שלו על אבן, אבל שהוא לא פה לידי". אליזבט הוסיפה: "בשום אופן לא ציפינו שאנחנו נכנס לפה בקונסטלציה הזו, בשום חלום. בסוף, זה מה שקרה. זה מה שאיבדנו, זה מה שלצערי הרב מדינת ישראל איבדה".
בתוך הכאב, ההיכל מהווה מקור גאווה עצום עבור בני המשפחה – אבל לא רק הוא לבדו. "ההיכל הזה הוא קדוש, זה לא משהו שאפשר להסביר במילים", מסביר אלכס, אחיו הגדול של מושיקו. "אבל עבורנו, זה לא רק פה. מושיקו בנה את בית ליסין, הוא היה שותף בבניית אצטדיון בלומפילד, הוא היה מנהל הפרויקט של בסיס שדה תימן ועוד הרבה מקומות אחרים.
"כל מקום כזה שעוברים לידו מזכיר אותו, ובעיקר נותן לנו את הגאווה להגיד שמושיקו הוא חלק מהמשפחה שלנו. טלי, האחות הקטנה, מוסיפה ש"מושיקו נמצא פה, הוא איתנו, אני מרגישה את זה. הוא נוכח בכל מקום, בכל אבן, בכל שביל שבנה".
למרות הטלטלה, בני המשפחה, שנמצאים בקשר שוטף ואוהב גם היום, אימצו יחד גישה אופטימית, כזו שמבקשת להעביר את המסרים בהם דגל מושיקו לאורך חייו. "זה מבחן שהייתי מוותר עליו", מעיד אלכס, "אבל המבחן הזה כבר הגיע והוא העמיד אותנו בסיטואציה שהיינו צריכים לבחור. יכולנו להישבר ולהתפרק, או דווקא להתחזק, לראות את הטוב ולהיות אופטימיים בדיוק כמו שמושיקו היה אופטימי.
"אנחנו עצובים וכואבים, אבל אנחנו ממשיכים עם חיוך כי מושיקו תמיד היה עם חיוך, נכון?", מפנה לבני משפחתו שמהנהנים לאות הסכמה. "זו בחירה שאנחנו עושים כל יום, להמשיך את האור שהוא היה. ובכלל", מוסיף פתאום, "אם היינו שואלים את מושיקו הוא היה אומר שאנחנו באמצע אירוע לאומי. הוא היה אומר שיש עוד משימות לעשות, ושאנחנו לא יכולים לאפשר לעצמנו לשקוע אלא חייבים לצמוח".
אריה, מצדו, מסכם: "מושיקו ידע לחבר בין אנשים, וכך אנחנו צריכים להיות ביחד. רק ביחד, כמשפחה אחת, מתוך ניסיון להקליל את החיים כפי שמושיקו אמר לא פעם - אנחנו יכולים לנצח בכל דבר. זה המסר שלו, שהפך למסר שלנו, ואנחנו מאמינים בו".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו