"החור בלב נותר בעינו": מותו של עידו אביגל ז"ל בן ה־5 משדרות נקבע בחודש מאי 2021, בבית החולים ברזילי באשקלון, לאחר שנפגע בראשו מרסיס של רקטה שחדר לממ"ד בביתו. אימו, שני, נפצעה גם היא באירוע ומצבה הוגדר קשה. היום (שלישי), ארבע שנים לאחר המקרה המצער, שני אביגיל כותבת על בנה.

שני אביגיל, אימו של עידו ז"ל, בחשבון X שלה (טוויטר לשעבר): "יום זיכרון רביעי. 4 שנים שאתה לא כאן זוכרת את המילים שאמרתי לאבא בעודי שוכבת על האלונקה, רגע לפני שמכניסים אותי לאמבולנס ומרדימים אותי -  "עידו מת! רוץ לעידו! עידו מת!".

"במספרים ניתן לכמת את הזמן שאתה לא נמצא אך בגעגוע זה נספר אחרת כל יום מרגיש כמו שנה. שוב לא חגגנו לך יום הולדת אך בהחלט ציינו 9 שנים, 5 לנצח בחייך וארבע אחרי מותך. אנחנו לא לוקחים אותך לחוגים ולא לחברים אך מדברים עליך דברים טובים ומשתדלים לעשות בשמך למען אחרים. החיים ממשיכים, אנחנו גדלים ומתפתחים, וטוב שכך!  זו התקווה שלנו. אך החור בלב, בצורה שלך, נותר בעינו".

יום זיכרון רביעי
4 שנים שאתה לא כאן

זוכרת את המילים שאמרתי לאבא
בעודי שוכבת על האלונקה,
רגע לפני שמכניסים אותי לאמבולנס
ומרדימים אותי-
"עידו מת! רוץ לעידו! עידו מת!"

במספרים ניתן לכמת את הזמן שאתה לא נמצא
אך בגעגוע זה נספר אחרת
כל יום מרגיש כמו שנה.

שוב לא חגגנו לך יום הולדת… pic.twitter.com/jeGX4eZfWE

— שני אביגל shani avigal (@Shani_avigal) April 29, 2025

"אנחנו לא זקוקים ליום הזיכרון כדי לזכור אותך ילד, אתה חלק מהיום־יום שלנו. גם אורי, אחיך הקטן שנולד אחרי לכתך, מכיר אותך ואומר "עידו גר בשמיים". כואב ועצוב לנו שאתה לא פה, אפילו שאנחנו יודעים שאתה לגמרי פה, איתנו. יום הזיכרון נועד על מנת לזכור כאשר הטקסים הממלכתיים נפתחים ב - "יזכור עם ישראל את בניו ובנותיו". יום הזיכרון הוא לעם ישראל להזכיר לו לעצור יום בשנה ולזכור אנחנו, המשפחות השכולות, לא צריכות יום בשנה, הרי שיש לנו כל יום כל השנה.

"דבר אחד מחבר בינינו"

"ואני תוהה לעצמי אם בשנה וחצי האחרונות עם ישראל אכן היה זקוק לעצירה כדי לזכור את בניו ובנותיו, או שמא היה זקוק לעצירה כדי לנשום ואולי דווקא לרגע לשכוח. אנחנו מתאספים יחד שכולים ושכולות משפחה, חברים ואנשים שאיננו מכירים מימין ומשמאל חילוניים, דתיים וחרדים בהירי עור וכהי עור עומדים יחדיו לרגע אחד מאחד שמזכיר לנו שאיבדנו אנשים ללא קשר לדעותיהם, ללא קשר למקום הולדתם, ללא קשר לאמונה שלהם ובכל זאת דבר אחד מחבר ביניהם היותם יהודים. היותם ישראלים. אז ניקח את היום הזה ונעצור לרגע לזכור שגם אם אנחנו לא מסכימים, כולנו עם ישראל ויש לנו אויב אחד משותף והוא לא אנחנו.

"ואם יש רגע ששכחנו - נעצור לקפה בבית העלמין, מספר החלקה לא משנה - יש מספיק לכולם, וניזכר. דודק'ה, יום זיכרון שני עם אותה בקשה - אתה יושב ליד אלוהים, תאמר לו שספגנו מספיק אבידות, שהחטופים שלנו חווים מספיק קושי, שמשפחותיהם והמשפחות השכולות חווים מספיק כאב. תבקש שיגזרו עלינו גזירות טובות ובשורות טובות שהחטופים יחזרו למשפחותיהם והקמים עלינו לרעה, טוב אתה כבר יודע מה לעשות איתם. שים שלום טובה וברכה, חיים חן וחסד ורחמים  עלינו ועל כל ישראל עמך וברכנו כולנו כאחד באור פניך. ונאמר אמן".