"לא נכנסו אליו 28 שנים": החדרים של הנופלים

גלית וירון בן אפרים מעדיפים שהחדר של בנם, ארז ז"ל, יישאר כפי שהוא הותיר • יפה ויצחק אדלר נהנים כשנכדתם הקטנה משחקת בחפציו של איתי ז"ל • ועדן דאוי מחיה את אחיה, רועי ז"ל, בלבבות האורחים • שלוש משפחות פתחו בפני שיר זיו את דלתות האובדן שלהן

החדר של איתי ז"ל. צילום: יהושע יוסף

רס"ל (מיל') ארז בן אפרים, חטיבה 226, נפל בלבנון ב־2024

"החדר נשאר קפוא, אנו לא נכנסים אליו"

החדר של ארז בן אפרים נראה כאילו הוא רק יצא ממנו. המשקולות שלו מונחות על הרצפה, יש בו קצת ספרים ומזכרות מהעולם, ערכת שוקולדים ומתנה מבת זוגו, עדן, וגם דגל לבנון - מזכרת מהכניסה.

רס"ל (מיל׳) ארז בן אפרים, צילום: דובר צה"ל

"החדר שלו לא השתנה מאז שמלאו לו 13", מספרת אמו, גלית. "עשינו לו חדר יפה, עם מיטה של גדולים, ארון ושולחן רחב, שיהיה לו ללימודים. כששיפצנו את הבית לפני שלוש שנים, הוא התעקש שלא ניגע בחדרו. החדר שלו הוא האי היחידי בבית שלא נגעו בו. יש פה המון גיטרות, בס, חשמלית אקוסטית, שני מגברים, יוקלילי, מיקרופון וקלידים. הכל נשאר כמו שהיה. הכובע שלו, הנעליים, התיק של הטיפוס.

החדר של ארז, צילום: יהושע יוסף

"היו לו שני מסכים, כי הוא אהב לתכנת. המיטה וארון הבגדים נשארו כמו שהיו. יש גם ארגזים מהצבא שלא פתחנו. החדר נשאר קפוא כמו שהוא. אנחנו לא נכנסים אליו".

על בנם מספרים גלית וירון שהיה ילד חזק, שידע לעמוד על שלו, חדור מטרה. "מגיל צעיר ראינו את הדרך שלו. הוא ידע לעשות הכל לבד, לא נהג לבקש עזרה. הוא אהב מאוד כדורגל, תמיד שיחק כדורגל ותמיד היו סביבו חברים. היתה לו נוכחות משמעותית בכל מקום והוא ניחן בראיית האחר".

ההורים מספרים שלצד התכנות, שהחל ללמוד בתקופת הקורונה, פיתח ארז גם תחביבים כמו טיפוס קירות, ריצה ואיגרוף תאילנדי. "הוא דאג לבריאות הרוחנית והנפשית שלו. בזמן הלימודים הוא החל לעבוד כמתכנת, והיה לו זמן פנוי, אז הוא התנדב ללמד נוער בסיכון מחשבים וגיטרה".

הוריו של ארז, צילום: יהושע יוסף

עבודתו האחרונה היתה בחברת כלל ביטוח, והוא גם הספיק להגשים את חלומו הגדול ולטוס לטיול בארגנטינה, בברזיל ובפרו. הוא היה באמריקה כשפרצה המלחמה.

"הוא רצה לבוא למילואים. הוא לא הרפה וביקש להתנדב, נדנד עד שאישרו לו לבוא. הוא נכנס ללבנון כשהרוב עוד לא נכנסו לשם, וסיפר לנו שהיו פצמ"רים והיה קשוח, אבל כשהוא חזר הוא היה מבסוט. היא הרגיש שהוא עושה דברים משמעותיים וחזר עם אור בעיניים. 'תראו כמה ישראל יפה', הוא אמר לנו".

לוחמי צה"ל בלבנון (ארכיון), צילום: דובר צה"ל

אחרי הטיול באמריקה הכיר ארז את עדן, שהפכה לבת זוגו. "אנחנו לא הכרנו אותה לעומק אלא אחרי שהוא נהרג. יום הולדתה הוא ב־27 בדצמבר, וארז הכין לה מתנות מושקעות ליום הזה. הוא היה מאוד רומנטי. בבוקר של יום נפילתו הוא ביקש מאיתנו שנקבל מתנה משליח, ואמר שזה עבור עדן.

"היתה אז הפסקת אש. ידענו שהוא נכנס ויוצא מלבנון, אני הסתכלתי וראיתי שהוא לא זמין אבל הלכתי לישון מוקדם בערב. לא ידענו ולא חשדנו. באחת בלילה דפקו בדלת ולא שמענו, והם חזרו בחמש בבוקר. ירון אמר לי 'הצבא בדלת' וכבר הבנו הכל. נכנסו שלושה אנשים ואמרו לנו שארז נהרג".

סמ"ר איתי אדלר ז"ל, הנח"ל, נפל באסון המסוקים (1997)

"עשינו שיפוץ בבית, אבל בחדר לא נגענו 28 שנה"

"איתי תמיד בראש שלי ובלב שלי. אין יום שמשהו בו לא נמצא בי. זה אבל שמשנה את פניו במשך השנים, את לא כמו שהיית בחודש הראשון. בהתחלה זה מלא כעס, רוגז ועצב יומיומי, ולאט־לאט, עם השנים, את מחליטה או לשקוע - או לעשות משהו כדי להרים את עצמך ולחיות לצד זה. זה אבל שלעולם לא ייגמר, והדבר הכי קשה בו הוא תחושת ההחמצה".

סמ"ר איתי אדלר ז"ל, צילום: אתר יזכור

יפה ויצחק אדלר חיים את איתי ז"ל בכל יום, גם בחלוף 28 שנים מאותו יום נורא שבו נשמעה הדפיקה בדלת. "איתי נהרג לפני שמלאו לו 20, לצערנו הוא לא הספיק לעשות הרבה בחיים", מספרת יפה. "הוא היה ילד נהדר, בן, אח וחבר טוב. איתי היה מאוד עצמאי, תמיד שמח בחלקו ואהוב. אהב לבלות עם חברים, לעשות כושר ולשחק כדורסל".

יפה ויצחק אדלר, הוריו של איתי ז"ל, צילום: יהושע יוסף

ביולי 1995 איתי התגייס לחטיבת הנח"ל. "היה לו חשוב לשרת ביחידה קרבית, הוא חלם לקבל סיכת עורב", אומרת יפה. על נפילתו היא מספרת שכלל לא ידעה שהוא עולה ללבנון. "הוא גילה זאת רק למיכל, בתנו, אחותו הבכורה. הם שמרו את זה בסוד ביניהם, כדי לא להדאיג אותנו.

"כשנודע דבר האסון, מיכל באה אלינו ואמרה: 'אני רוצה שתהיו חזקים. איתי היה במסוקים האלה'. היא כבר הבינה. לאט־לאט התחלנו לעכל, וכשהגיעו המודיעים זו היתה זוועת עולם. זו בשורה שאני לא מאחלת לאף אחד. עכשיו, כשאני רואה את כל החיילים נהרגים - זו זוועה, זה מחזיר אותנו ליום הזה. יש כבר דור חדש של נופלים. עד המלחמה, זה היה האסון הכי גדול בצה"ל".

אסון המסוקים מעל שאר ישוב, צילום: צילום אנצ'ו גוש/גיני

על החדר, שנשאר שמור כפי שהיה, אומר יצחק: "לא יכולתי להיכנס לחדר ארבעה חודשים. עברתי לידו ולא נכנסתי. כשהתחלנו להיכנס, התאים לנו שהוא יישאר ככה".

יפה: "זו לא החלטה שקיבלנו מראש. הדברים התגלגלו כך שלא נגענו בחדר שלו 28 שנים. עשינו שיפוץ בבית - בחדר שלו לא נגענו. הרצפה, השטיח מקיר לקיר, מדבקות ותמונות, בגדיו מקופלים בארון, כל מכשירי הספורט שלו, טלפון לחצנים - הכל נשאר כמו שהיה. תמונות של בחור ובחורה מחובקים, תמונה של שחקן מכבי ת"א ודגל של מכבי ת"א, דגל ישראל ורובה שהביאו לו למזכרת, ארון מלא מדבקות של פעם.

"לא נגענו בחדר שלו 28 שנים". החדר של איתי ז"ל, צילום: יהושע יוסף

"בימי זיכרון ואזכרה באים המון חברים שלו, חלקם עם ילדיהם, מצטופפים בחדרו, ואוי לנו אם נזיז משהו. הם מחוברים לחדר, הם לא רוצים שנשנה ואנחנו לא רוצים לשנות. זה נהיה חלק מהזיכרון של איתי. הנכדה הקטנה שלנו מאוד אוהבת להיכנס לחדר לשחק עם הדברים שלו, זה מרגש ואנחנו מרשים לה. החדר הוא לא מוזיאון".

יפה אומרת שזה עוזר להם שמדברים על איתי ושזוכרים אותו. "עשינו לו פינת הנצחה ברעננה, ואנחנו מקיימים טקס רכיבת אופניים לזכרו. אלה דברים שעוזרים לנו להרים את עצמנו".

סמ"ר רועי דאוי, גבעתי, נפל באסון הנמ"ר ב־2023

"ישנים בחדרו, רואים בו טלוויזיה - הכל כדי לחוש אותו וממנו"

חמישה ימים חסרו לרועי דאוי עד ליום הולדתו ה־21, ביום שבו טיל נ"ט ששיגרו מחבלים פגע בנמ"ר שבו נסע עם חייליו בצפון רצועת עזה. המטענים שהתפוצצו בתוך הנמ"ר לא הותירו להם סיכוי. אבל עבור המשפחה שלו, רועי תמיד נמצא בחדר והם באים אליו כדי להיות איתו.

סמ"ר רועי דאוי. יהי זכרו ברוך, צילום: אתר דובר צה"ל

"אנחנו ישנים בחדר שלו, רואים שם טלוויזיה - הכל כדי להרגיש אותו וממנו, לחוש אותו שם", מספרת אחותו, עדן. "אפשר לדמיין איך הוא היה מניח את התיק, פושט מדים ושם אותם על הקולב. הפלייסטיישן שלו שם, הבגדים והנעליים - החדר נשאר כמו שהיה. לא הזזנו כלום. נשאר גם בקבוק המים שהוא שתה ממנו, לצד המיטה. אני לא מסוגלת לפתוח את הבקבוק הזה. אלה מים שהוא שתה".

על רועי היא מספרת שהוא היה "ילד מדהים, שקט וצנוע, בוגר לגילו ומתחשב. כל הגננות והמורות אהבו אותו וזכרו אותו לטובה. הוא היה ילד מאוד שמח, שמחייך כל הזמן. היו לו ערכים, הוא התרחק מלשון הרע, רחש כבוד למבוגרים והכניס לנו המון שמחה לחיים.

משפחתו של רועי דאוי, צילום: אורן בן חקון

"היה לו חיבור יוצא דופן לליאל גדעוני ז"ל, שנפל ביום שישי השחור בצוק איתן (2014): הם נולדו באותו תאריך, למדו אצל אותה מחנכת, גרו בסמיכות ואהדו את אותה קבוצה, ובגלל ליאל רועי חלם על הכומתה הסגולה. היתה ביניהם שותפות גורל, מיום הלידה ועד יום המוות. שניהם נהרגו ברצועה באותו גיל, כשהם עם אותה כומתה, ולא התחרטו לרגע על מה שעשו למען המדינה".

למחרת נפילתו ב־31 באוקטובר 2023, בני המשפחה קיבלו את המכתב האחרון שלו, שאותו כתב ב־9 באוקטובר ושבו תיאר את מה שראה וחווה בימי לחימה קשים בכפר עזה. "זו ממש צוואה שלו. אנחנו משתדלים לקיים אותה. הוא פנה לכולם ולא שכח אף אחד - אותנו, את בת זוגו ניצן, את הלוחמים, את עם ישראל ואת ליאל. אנחנו מתמקדים במשפט 'החיוך עולה בכל רגע אפשרי'. הוא כתב על עצמו אחרי ימי הלחימה - אז מי אנחנו שלא נעלה את החיוך בכל רגע אפשרי?

הלווית סמ"ר רועי דאוי ז"ל, צילום: אורן בן חקון

"את המכתב סיים במשפט 'ורק תתחזקו מהכל' - שלוש המילים האחרונות שכתב והן הכי גדולות ועוצמתיות שהיה יכול להשאיר לי, כאחות. זה איחול שהוא משאיר לנו בתקווה שנאחז בו, וזה המסר שלי לעולם. זה לא רק שבר אישי שלי - זה שבר לאומי. כולנו איבדנו. אם לא נקום מהשבר הזה כמדינה - אבדנו".

ספרי על החדר שלו

"אנחנו גרים בקטמון, בירושלים. בעבר המצב הכלכלי לא היה מזהיר, היינו חמש נפשות ב־34 מ"ר. כשהמצב הכלכלי השתפר רועי קיבל חדר עם אחי, ובהמשך חדר משלו. הוא לא הספיק להיות בו הרבה. עליית הגג הפכה לחדר שלו, כמו לופט של סטודנטים. זה חדר ענק, עם מטבחון, שירותים ומקלחת משלו. חלום של חדר! זה היה המקום שהוא הכי אהב בבית. קראנו לו 'הממלכה של רועי וניצן'. הוא עיצב את החדר כמו שהוא רצה, ובשנים האחרונות הוא זכה בפרטיות שלו".

החדר של רועי, צילום: אורן בן חקון

עדן מעודדת ביקורים בחדר. "זה קודש הקודשים של הבית. אני לא מנציחה את רועי, אלא מחיה אותו בלבבות של אחרים. אנשים יכולים לגעת במחברות שלו מהמכינה ומהצבא. אנחנו מספרים סיפורים דרך החפצים שלו, על האוזו שאהב לשתות, על הקינוחים המתוקים שאהב לאכול. היום אנחנו רק מוסיפים לחדר דברים, כמו תעודות וציורים שאנשים מכינים לזכרו ושולחים לנו. אני רוצה שירגישו אותו הכי חי".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר