זהו קודש הקודשים שלנו: השאירו את המחלוקות מחוץ לבתי העלמין

ביום הזיכרון מדינת ישראל מרכינה ראש ומתייחדת עם זכר הנופלים. השנה, זו השנה השנייה, יום הזיכרון מתקיים בצל המלחמה.

מאז 7 באוקטובר הצטרפו אלפי בני משפחות שכולות למעגל השכול. כמעט חמשת אלפים בני משפחות שכולות נוספו למשפחת יד לבנים. כ-2,100 הורים שכולים ועוד כ-2,800 אחיות ואחים שכולים. מספר משפחות של 22 שנים רגילות, ללא מלחמה, בשנה וכמה חודשים. בנים ובנות שלא יקימו בית, הורים צעירים שאיבדו ילדים, ילדים רכים שאיבדו הורים. חלומות, תוכניות, אהבות וחיים שנגדעו.

בתי העלמין הצבאיים היו מאז ומעולם הפנתאון הלאומי של ישראל וקודש הקודשים שלנו. בשנים האחרונות, יש מי שמתעקש להפר את השקט ולתת למחלוקות ולוויכוחים לקרוע אותנו מבפנים גם ביום הזיכרון. מי שלא שירת בצבא, מי שלא חווה את כאב השכול מקרוב, מי שמבקש לעורר פרובוקציה, לפלג, להתווכח ולהתעמת ולהכניס את הפוליטיקה לבתי הקברות, מוטב שלא יגיע לבתי העלמין הצבאיים ביום הזיכרון הקרוב.

בחודשים האחרונים פגשתי משפחות שכולות מכל המגזרים; יהודים, נוצרים, דרוזים, בדואים וצ'רקסים, חרדים, דתיים וחילוניים, ותיקים ועולים, מכל הדעות והעדות, העמדות והשקפות העולם. ארגון יד לבנים מפגיש בין המשפחות לפעילויות משותפות. ראיתי את האהבה הגדולה, החיבור והברית שנרקמה בין המשפחות. הקשבתי להן מדברות על אהבת ישראל ועל הרצון והצורך באחדות ועל עוגמת הנפש שלהן מהוויכוחים והשסעים. 

איש לא שאל את בנינו ובנותינו מי ימין ומי שמאל

הבנות והבנים שלנו הגיעו מכל קצות העם, מכל העמדות והדעות. הם יצאו לקרב, הסתערו, לחמו יחד ונפלו יחד. הם לא שאלו ואיש לא שאל אותם מי ימין ומי שמאל. הם ראויים שנשמור על קדושת היום, על טהרת זכרם ועל דממת האהבה שמלווה אותם מעל קברם.

כאב שכול, אביו של סגן קובי בן שם ז"ל, כיושב־ראש ארגון יד לבנים וכשליחן של אלפי משפחות שכולות ששילמו את המחיר היקר ביותר, אני פונה לכל אחת ואחד מכם באופן אישי; השאירו את הוויכוחים, העימותים, הפרובוקציות והמחלוקות מחוץ לבתי העלמין הצבאיים ביום הזיכרון.

זכרו את הרעות, החברות והערבות ההדדית שהייתה בין הנופלים. מעל קברי הילדים שלנו, אין ימין ואין שמאל, אין חרדים ואין חילונים, אין מזרחים ואין אשכנזים. יש רק דגל אחד - דגל ישראל, ויש רק כאב אחד - כאב השכול.

ערב יום הזיכרון אני מתפלל לשובם של החטופים, לרפואתם של הפצועים בגוף ובנפש. אני מבקש ומייחל שמתוך האבל והשכול נבנה אחדות. זו צוואתם של אהובינו וזו שליחותנו.

הכותב הוא יו"ר ארגון יד לבנים