יו"ר המועצה שפגש את השכול עשרות פעמים: "אמא ללוחם אמרה לי - שנה חיכיתי לדפיקה בדלת"

ישראל גנץ למוד שכול. אחרי שנה וחצי כראש אחת הרשויות שבהן נהרגו עשרות לוחמים במלחמת חרבות ברזל, הוא ליווה לא מעט משפחות בדרכן האחרונה והושיט יד למאות הורים שכולים. אך כששוחחנו, דקות ספורות לאחר שהתברר לו על התקרית הקטלנית בצפון הרצועה שבה נהרג לוחם, קולו היה שבור. הוא עמד בסמוך לשלט "יזכור" שהוקם השנה בבית יד לבנים בצומת המשטרה הבריטית, וחשב על עוד משפחה שאליה תגיע הדפיקה בדלת.

"לא מתרגלים לדפוק על הדלת", אומר ראש מועצת בנימין ויו"ר מועצת יש"ע, נציגם של בני חבל הארץ שהקריבו הרבה יותר ממספרם היחסי במלחמה זו. "אין הבדל בין הפעם הראשונה לפעם האחרונה. בכל פעם הלב שלך דופק לפני הדלת. אתה עומד בפני הדלת הסגורה ורוצה לומר 'הלוואי שהייתה לכם עוד חצי שעה, עוד חמש דקות, לפני הדפיקה הזו'".

>דברים שרציתי לומר: יתומות ויתומי צה"ל מדברים מהלב | צפו בפרויקט המיוחד<<

"זה יום הזיכרון הכי כואב ויום העצמאות הכי צומח שחוויתי בחיי. מאז ומעולם החיבור בין שני הימים מורכב - יום אחד להוריד את הדגל ויום אחר כך להרים אותו, אבל מצד שני אי אפשר שלא לחבר אותם".

את הכאב הוא מכיר מקרוב. "איבדתי באופן אישי חברים ומכרים, והשתתפתי לצערי במתן ההודעה לעשרות משפחות. הייתי בעשרות הלוויות בשנה וחצי האחרונים. מסיבה זו יום הזיכרון הזה הוא באמת הדומיננטי והמשמעותי ביותר שהייתי בו בחיי".

מצד שני, הוא רואה גם את ההישגים שהתרחשו השנה. "חיסלנו רבים מאויבינו הראשיים שהיו איתנו כבר עשרות שנים. בשנה הזו מדינת ישראל כולה התלכדה והיא הרחיבה את גבולותיה ונכנסה לסוריה וללבנון. נעשו דברים שהמדינה לא עשתה אי פעם, וההתיישבות גדלה והתרחבה, ועוד חוות ועוד יישובים ועוד מקומות".

"האור והחושך מופיעים יחד. זה גם כאב עצום וגם שמחה – גאווה על המדינה שיש לנו, על האנשים שיש לנו, על העם שיש לנו, על הזכות שיש לנו. המהר"ל מפראג אומר על חנוכה שדווקא החושך מדגיש יותר את האור. פתאום, כשאתה רואה נר בבית חשוך, אתה יודע להעריך אותו".

אין דבר כזה בשום מקום אחר בעולם

בכל שנה, כראש מועצת בנימין, מקריא גנץ את שמות כל החללים שנפלו מיום הקמתה. "שנה שעברה היו כ-140 שמות", הוא מספר. "אתה קורא את השם, רב סמל זה וזה, בן זה וזה, רב סמל ראשון זה וזה, מהיישוב זה וזה, אחד אחד".

החוויה הזו השאירה עליו רושם עמוק. "לפני שנתיים, ניגש אלי אחד ההורים השכולים, אמר לי: 'תשמע, אני שנה שלמה מחכה לטקס הזה, ובטקס הקראת את השם של הבן שלנו לא נכון'". רגע זה הותיר בו חותם שלא יימחה. "זה משפט שאני לא אשכח אותו. זה אדם שמחכה שנה שלמה, יש לו יום אחד בשנה לשמוע את השם של הבן שלו, יום אחד, נקרא בגאון, בפומבי, בפורום מסודר. וזו אחריות כל כך גדולה, באמת כל כך משמעותית, להיות עם משפחות. בכל פעם אני נפעם מחדש מהעומק ותעצומות הנפש של משפחות הנופלים".

כוחן של המשפחות השכולות משתקף גם בהלוויות הרבות שבהן השתתף בשנה וחצי האחרונות. "בכל הלוויה משתתפים אלפים. בכל פעם אני חושב על הר הרצל לפני ההלוויה, בשקט, ואז המון אנשים הולכים בדומיה. הם באים ומגיעים ומחבקים ומתאבלים, אין דבר כזה בשום מקום אחר בעולם. הייתי בהלוויה של משפחת עולים שראו את ההמונים מגיעים, למרות שאינם מכירים את הנופל. הם לא ראו דבר כזה בחיים, אלפי אנשים שהם לא מכירים מגיעים לתת כבוד אחרון".

כיו"ר מועצת יש"ע, גנץ חווה את השכול לא רק מהפן של המועצה שלו אלא בכל האזור. במלחמת חרבות ברזל יצאו להילחם רבים מאוד מההתיישבות ביו"ש, ומתוכם יש נופלים באופן לא פרופורציונלי לגודלם. "מצד אחד זה כאב גדול מאוד, אבל זו גם גאווה מאוד גדולה – להיות חלק מהמקום הזה, שבו אנשים מוסרים את הנפש באחוזים גדולים. זו גאווה להיות חלק מאלו שמגינים על עם ישראל, על ארץ ישראל, בדרום, בצפון וביו"ש. יחד עם זאת, בתי העלמין המלאים הללו גורמים לנו למחוייבות עצומה – אלו אנשים שנפלו כדי שאנו נמשיך, כדי שהמדינה תהיה חזקה, מלוכדת וגדולה יותר".

חיזוק ההתיישבות - חלק מצוואתם של הגיבורים

החיזוק ביו"ש מבחינה ביטחונית והתיישבותית כאחד, אומר גנץ, הוא חלק מצוואתם של גיבורים אלו שמסרו את נפשם. "יש פה תהליכים היסטוריים. הממשלה החליטה על הסדרת והקמת יישובים בשנה האחרונה, ובעיני זהו צדק לנופלים ולמשפחותיהם. זו משימה שיש עוד הרבה לעשות כדי להשלים אותה".

כמדי שנה נערך גנץ ליום הזיכרון בחיל וברעדה. "יום הזיכרון תמיד מטלטל אותי ברמה האישית. בשנה שעברה הייתי בליל יום הזיכרון בהר הרצל ועברתי בקבריהם של כל נופלי בנימין, מהשעה 23:00 עד שתיים לפנות בוקר. הרגשתי שאני לא יכול להגיע לטקס יום הזיכרון בלי להיות אצל הנופלים שלנו. עברתי מצבה מצבה ונזכרתי בדפיקה על הדלת, בהלוויה, במשפחה ובסיפורים. אלו היו שעות מטלטלות מאוד".

לסיום, גנץ מבקש להזכיר גם את פצועי המלחמה. "ביום הזה, שבו אנחנו זוכרים את הנופלים, אנחנו זוכרים גם את המשפחות, שנמצאות שם כל השנה ויש בהן גבורה אדירה. אנחנו גם זוכרים את גבורת הפצועים, שלצערנו יש רבים מהם בהתיישבות בפרט ובמדינת ישראל בכלל, שכל יום עבורם הוא מלחמה, וכל יום עבורם הוא כאב", הוא אומר. "הרבה פעמים זוכרים את הנופל, אבל לא זוכרים את הפצוע שמתמודד יום יום, שעה שעה, עם אתגרים שלפעמים בלתי נתפסים".