ביום שבו מדינת ישראל חוגגת 77 שנות עצמאות, יחגוג שמואל רנגנתן את יום הולדתו ה-77 ומציין קרוב לשנתיים לעלייתו המחודשת לישראל.
לצדו ניצבת רעייתו שרה, ילידת איראן, ששירתה בעבר כקצינה בצבא האיראני טרם מהפכת חומייני. זוהי העלייה השנייה של בני הזוג, שכבר חיו בישראל בשנות ה-80 ולאחר כמעט 40 שנה בקנדה, החליטו לשוב הביתה – חמישה שבועות בלבד לפני פרוץ מלחמת "חרבות ברזל".
שמואל נולד בהודו לפני 77 שנים, למשפחה שאינה יהודית. אביו עבד במשרד ההגנה ההודי, מה שהוביל את המשפחה לנדוד בין אזורים שונים במדינה. בתחילת שנות ה-70 היה שמואל בין הבוגרים הראשונים של תוכנית לימודי ניהול מלונאות בהודו, כאשר המדינה החלה לפתח את ענף התיירות.
בין היתר עבד בחברת התעופה ההודית, שמיקמה אותו בעיר קוצ'ין, אחת הערים העתיקות בהודו. "גרתי ברחוב היהודים בקוצ'ין", מספר שמואל. "כך נחשפתי ליהודים. האוכלוסייה היהודית הלכה ופחתה בהדרגה, אבל קיבלתי הבנה טובה של הנוכחות היהודית באזור".
במקביל, במרחק אלפי קילומטרים משם, בעיר הקטנה ביג'אר שבאזור כורדיסטן באיראן, גדלה שרה חדדוסי במשפחה יהודית. "בעיר שבה נולדתי היו פעם הרבה יהודים, וסבי היה רב העיר, אבל כשנולדתי לא נותרו כל כך הרבה משפחות יהודיות, אולי 14 בסך הכל. היו לנו בית כנסת קטן ובית ספר יסודי. השוחט עזב כשהייתי קטנה מאוד, והרב היה עובר מבית לבית ושוחט עבורנו. כל השכנים שלנו היו מוסלמים", היא מספרת. בגיל 13 עברה משפחתה לטהרן.
שרה השלימה תואר בתזונה באיראן ולאחר מכן הצטרפה לצבא האיראני – לא מבחירה, אלא מכורח הנסיבות. "השאה קבע שכל הנשים שרצו ללמוד באוניברסיטה ישרתו בצבא לאחר מכן. לא יכולתי לקבל תעסוקה עד שאסיים את שירותי בצבא". אולם שירותה הצבאי נקטע לאחר כשנה, כאשר חומייני עלה לשלטון ב-1979. "הוא שלח את כל הנשים מהצבא", היא מספרת.
שרה החליטה לעזוב את איראן. אחיה כבר היה בקנדה, והיא הצטרפה אליו, במטרה להשלים תואר שני. בעשור שלאחר מכן עלו יתר בני משפחתה לישראל.
בשנת 1975 עזב שמואל את הודו והיגר לקנדה, שם עבד ובמקביל למד באוניברסיטה במונטריאול. "היו לי הרבה עמיתים במלון שהיו יהודים, והוזמנתי לבתים שלהם לארוחות שבת". באחת מאותן ארוחות שבת הוא פגש את שרה.
שמואל, שנמשך ליהדות עוד מימיו בקוצ'ין, החל ללמוד לקראת גיור. "שרה ידעה שרציתי ללמוד יותר על יהודים", הוא אומר. "בעידוד שלה ושל החברים, התחלתי ללמוד בבית דין במונטריאול ועברתי בתוך שנה וחצי את הליך הגיור האורתודוקסי". ב-1983 נישאו שרה ושמואל, כשהרב שגייר את שמואל ערך גם את טקס החתונה.
שנה מאוחר יותר החליטו השניים לעלות לישראל, מעט לפני חג הפסח בין היתר מכיוון ששרה קיבלה מלגה ללימודי תואר שני בהנדסת מזון בטכניון. "מיד לאחר פסח קיבלתי עבודה במלון מוריה כמנהל בקרה ומנהל תפעולי". בתם הראשונה נולדה באותם שנים, אך בני הזוג הטריים גילו שהחיים בישראל מורכבים בין היתר בשל המרחקים בין מקום עבודתו של שמואל למקום לימודיה של שרה. בסופו של דבר החליטה שרה לוותר על הלימודים, עברה לעבוד במעבדה רפואית בירושלים, אך שנתיים לאחר שעלו לארץ החליטו לשוב לקנדה. שם גם נולד בנם השני.
בני הזוג פרשו מעבודתם בשנים האחרונות והחליטו לעלות לישראל, בעקבות בתם שעלתה לארץ לפני כעשור. "החלטנו שיהיה יותר טוב לנו להיות קרובים לילדים ולנכדים", אומר שמואל. השנים עברו לירושלים, במרחק חמש דקות הליכה מהבית של בתם.
השניים עלו לישראל באוגוסט 2023, חמישה שבועות בלבד לפני 7 באוקטובר, בסיוע ארגון נפש בנפש ובשיתוף משרד העלייה והקליטה, הסוכנות היהודית, קק״ל וג׳ואיש נשיונל פאנד ארה״ב. "סיפור חייהם המרתק של שרה ושמעון ממחיש את מהות הציונות בת זמננו. החלטתם לעלות ארצה, בסמוך לתקופה המאתגרת בתולדות המדינה, מסמלת את החיבור והמחויבות העמוקים של העם היהודי לארצו, ומהווה מקור השראה לרבים נוספים", אומר הרב יהושע פס, מייסד-שותף ומנכ"ל נפש בנפש. "ביום העצמאות ה-77 של מדינת ישראל, סיפורם מעצים את המשמעות העמוקה של יום זה – תקווה, אחדות והמשך הגשמת החלום הציוני."
"נהנינו מאוד בחודש הראשון שהיינו כאן", משחזרת שרה את השבועות הראשונים לעלייה לארץ. "ואז המלחמה פרצה ונאלצנו ללמוד להסתדר עם המציאות החדשה". למרות המצב הביטחוני המתוח, שרה לא מתחרטת על ההחלטה לעלות.
"אנחנו שמחים שאנחנו כאן ולא בקנדה, כי זה היה הרבה יותר קשה לנו אם היינו רחוקים ממשפחתנו בתקופת המלחמה", היא מסבירה. "להיות רחוק הרבה יותר קשה כשאתה שומע כל מיני דברים בחדשות. זה היה מאוד מועיל ומשמח להיות כאן במהלך המלחמה ולא מחוץ לישראל".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו