בגיל 70 ד"ר עפר דרורי לא נותן לעבר ההרואי של מדינת ישראל לשקוע. לפני 18 שנה הקים את אתר "הגבורה" שמרכז את סיפוריהם של כ־3,200 זוכי העיטורים מכוחות הביטחון, וכעת, בעיצומה של מלחמת חרבות ברזל, הוא נאבק ש־1,200 מומלצי האותות ממלחמת העצמאות יזכו בכבוד המגיע להם.
>>יום הזיכרון 2025: מתי הצפירה? לוח הזמנים של האירועים המרכזיים>>
"ההגדרה 'גיבורים שקופים' מצוינת", הסכים כשנפגשנו בסמוך לביתו שבירושלים. "אני מדבר על גיבורי קרבות תש"ח שאתה לא יודע שבכלל היו. אנחנו מכירים את העימותים הגדולים בלטרון ובסן סימון, אך יש המון מקומות שבהם נלחמו ואפשרו את קיומנו ואת ההתיישבות לאורכה ולרוחבה של המדינה".
לוחמי הפלמ"ח תוקפים את מנזר סן סימון בירושלים (שחזור). אפריל 1948
דרורי היה לוחם צעיר בגדוד 79 של חטיבה 14 במלחמת יום כיפור. עד היום הוא זוכר את צלקות הקרב שנותרו ביחידה שאיבדה 123 מלוחמיה, אבל את האובססיה לגיבורי הקרבות הוא עדיין מתקשה להסביר.
"אם אנסה להיות פסיכולוג של עצמי, כשהייתי ילד היתה לנו בסלון סלסילת עיתונים ובמשך שנים נחו בה שני גיליונות של 'במחנה'. בשער האחד היה יהודה קן־דרור, מגיבורי מבצע קדש, ובשני נתן אלבז, שקפץ על רימון והציל את חבריו. כמעט בכל שבת הייתי קורא על השניים. כשהתבגרתי שמתי לעצמי למטרה באתר 'הגבורה' לתעד את המורשת, כי גיליתי דרך ילדיי וחבריהם שאין להם מושג, זה לא דבר שנלמד בבתי הספר".
כבר כמה שנים דרורי מתעמק בסיפוריהם של גיבורי מלחמת העצמאות, שעד למלחמה הנוכחית נחשבה לארוכה שבמלחמות ישראל וארכה כשנה וחצי. יותר מ־6,000 נופלים היו בה - ורק 12 לוחמים נועזים זכו לקבל בסיומה את העיטור הגבוה ביותר.
"היו אלפי המלצות לעיטורים, ועל 1,200 מהן הוועדה קבעה 'אלה ראויים לקבל'", מספר דרורי. "אז קראו לזה אות הצטיינות, אבל זה כמו הצל"ש. יש שבע רמות, ממש כמו היום. הכי גבוהים נקראו 'גיבור ישראל', והיו 12 כאלה. לעיטור השני בחשיבותו קראו 'מגן גיבורים ב'', ולשלישי 'מגן גיבורים ג''. 12 קיבלו אות, ואצל 1,200 זה התמסמס בדרך. אפילו מצאתי קטעי עיתונות שבישרו על הטקסים המתוכננים, אבל אלה לא התקיימו.
"אני עוסק בתחום כמעט 20 שנה, ולקח לי כמה שנים להבין שיש כאן בעיה. למשל, במלחמת יום כיפור היו כ־580 עיטורים וצל"שים, ובששת הימים בערך 260. אם היו עובדים לפי כללי תש"ח, מלחמת יום כיפור היתה מסתיימת עם חמישה מקבלי צל"שים, וששת הימים עם שניים בלבד. כשהתחלתי לחפור, הבנתי שמישהו הטיל וטו".
דרורי אומר שהיה זה ראש הממשלה הראשון, דוד בן־גוריון, שסירב לחלק המוני אותות לגיבורי אותה מלחמה. "להערכתי, הוא הושפע ממה שראה במצעדי החיילים הרוסים, שצעדו בחזה עמוס מדליות", הוא משער. "לדעתי, בן־גוריון לא אהב זאת, ואפילו מצאתי מכתב שבו כתב שיש בכך זילות. הצלחתי לראיין את יו"ר ועדת העיטורים, יצחק פונדק, שסיפר כי באחד הוויכוחים ביקש ממנו בן־גוריון שיסנן לפי קרבות שהסתיימו בניצחון כוחותינו. מה הקשר בין הניצחון לחייל הבודד שביצע מעשה גבורה? אין, אבל כנראה ראש הממשלה ביקש ליצור נרטיב שמעשה גבורה שווה ניצחון. שאלתי בתמימות 'למה לא התווכחת?' ופונדק אמר שעם בן־גוריון לא היה אפשר להתווכח".
דרורי, שרוב חייו היה איש מחשבים, הוא בעל תואר דוקטור בלימודי היסטוריה צבאית. את עבודת הדוקטורט עשה על גיבורי תש"ח האלמונים, שעליהם גם הוציא ספר לפני כשנה. כעת הוציא ספר נוסף, "גיבורי תש"ח ומעשה גבורתם - חלק א'", על 12 הלוחמים שקיבלו את אות "גיבור ישראל" וכ־150 לוחמים שהיו זכאים לאות "מגן גיבורים ב'", השני בחשיבותו, ולא זכו לקבלו.
"חיכיתי יותר משנה שייתנו לי מעמד של חוקר כדי שאוכל להיכנס לארכיון צה"ל ולעיין בדפי ההמלצות. טונות של ניירת", הוא מספר. "90 אחוז מההמלצות הן בכתב יד בלתי קריא בעליל. קראתי דף־דף ותמללתי, ואז צצו שאלות. למשל, כתוב 'בכפר אבו ג'רר'. איפה זה? שמות המקומות ברובם כבר הוחלפו. אתה גם נתקל בשמות אנשים שאף אחד לא שמע עליהם, וזה עוול נוראי".
לא היה אז תיעוד כמו היום. איך אפשר לדעת שהסיפור אכן קרה?
"אתה לא היחיד ששואל, ולכן אם זה קצת אמורפי אנחנו יכולים לקבוע כללים ל'חירוף נפש' ול'תחת אש'. אתה ממנה ועדה של חמישה מפקדים בכירים, בעלי ניסיון, שבעצמם פעלו בתנאים כאלה, והם אלה שקובעים. זה לא שאומרים לי 'תבחר את הרופא המצטיין' ואין לי מושג. אלה אנשים שמכירים את החומר. אני יודע שהיו ויכוחים, אבל ברוב המקרים הגיעו להחלטה פה אחד".
כשיצא הספר שהציג את עבודת הדוקטורט על גיבורי תש"ח, התראיין דרורי בתוכניות בוקר והמראיין ביקש שישלוף סיפור מעניין על אחד הגיבורים. דרורי נזכר ברס"ל אברהם קלָר, ניצול שואה שעלה מפולין ובתש"ח היה חובש בחטיבת הראל של הפלמ"ח.
"היו אלפי המלצות לעיטורים, ועל 1,200 מהן הוועדה קבעה 'אלה ראויים לקבל'. 12 קיבלו אות, ואצל 1,200 זה התמסמס בדרך"
עשו עוול לעולים מפולין
בקרב נבי סמואל חילץ קלר תחת אש את יוחאי בן־נון, שנפצע בקרב, ובסיום המלחמה זכה בעיטור הגבוה ביותר, "גיבור ישראל". "למחרת בבוקר קיבלתי מייל שבו נכתב: 'שמי פרופ' אביהו קלר, בנו של אברהם. נסעתי בדיוק לביה"ח הדסה, שמעתי אותך ומאוד התרגשתי'", מספר דרורי. "יצרתי איתו ועם אחותו קשר ושלחתי להם חומרים. אביהו סיפר שאביו היה מתוסכל, כי ידע שהיה צריך לקבל אות, ולא קיבל. קלר היה חובש פלוגתי בנבי סמואל. שם התחולל קרב איום, שבו נפלו יותר מ־30 לוחמים ושבסופו כוחותינו נסוגו. הוא טיפל בפצועים והיה מנושאי האלונקה שעליה שכב בן־נון. הם ירדו במורד חשוף, ובאיזשהו שלב חטף אחד מנושאי האלונקה כדור שעבר אותו ופגע ביוחאי. שאר נושאי האלונקה ברחו. קלר רץ אחריהם ואת חלקם החזיר באיומי אקדח לאותו מורד. תחת אש צלפים הם המשיכו לסחוב את הפצוע.
"אחרי חודש נערך קרב סן סימון בירושלים, שבסיומו קלר היה אמור לקבל עיטור נוסף. יש לדעתי שמונה מלוחמי תש"ח שהיו אמורים לקבל יותר מעיטור אחד".
"יום אחד סיפרתי לאבי שאני מתחיל לחקור את תש"ח ושאלתי אם הוא מכיר סיפורים. הוא נפנף אותי. אחרי שנפטר עברתי על תיקיו ומצאתי שהמליצו עליו לקבל עיטור"
מדהים שניצולי שואה עוד היו מוכנים לסכן את חייהם.
"בדוקטורט עשיתי ניתוח לגבי ארץ מוצאם של מקבלי הצל"שים. ישראל היתה בראש, אבל אחריה, ולא בפער גדול, היו ילידי פולין וגרמניה, נתח גדול של עולים חדשים. איזה עוול עשו לעלייה הזו. קראו לפולנים שהגיעו מהשואה 'סבונים'. זה נתון שחשוב שהציבור יידע".
משפחות רבות בוודאי לא מודעות לעברן הצבאי.
"החלום שלי הוא שמישהו בצבא יאתר את בני המשפחה. הרי יש לי את השמות, לחלקם יש מספרים אישיים. אם למישהו בצבא היה אכפת, הוא היה יושב מול המחשב, מוצא את המשפחה והם היו מקבלים את ספרי ופותחים עיניים. אני יכול לספר משהו שטרם סיפרתי. אבי, יוסף, נפטר לפני כעשור. יום אחד סיפרתי לו שאני מתחיל לחקור את תש"ח ושאלתי אם הוא מכיר סיפורים. הוא אמר שהוא חושב שהיה מישהו שקשור אליו ונפנף אותי. אחרי שנפטר עברתי על תיקיו ומצאתי שהמליצו עליו לקבל עיטור. שלחתי למשפחה את צילום הדף, והם לא האמינו. אני בטוח שיש רבים שלא יודעים".
עוד אלף צל"שים
אתה חושב שלאנשים זה משמעותי?
"הגיעו אלי לוחמים ממלחמת יום כיפור שלא משנה לאיזה הישג הגיעו בחייהם, עדיין הטרידה אותם העובדה שלא הכירו בגבורתם. אני מכיר בן אדם שקיבל את פרס ישראל - יש מכובד מזה? - והוא מסתובב שנים בתחושת תסכול. נתתי לפני חודש וחצי הרצאה, ובסופה ניגשה אלי אישה מבוגרת ואמרה 'בעלי לחם בששת הימים, והוא כל הזמן חשב שהיה צריך לקבל עיטור'. חיפשתי בשבילה בארכיון ומצאתי שאכן המליצו עליו, אבל לא יצא מזה דבר. זה חשוב לאנשים. מה יקרה לצבא אם יהיו עוד אלף צל"שים? זה לא כרוך בכסף, ורק יגביר את מורשת הגבורה".
במלחמת חרבות ברזל עדיין לא חולקו אותות, אבל על פי תיאורי הקרבות יהיו רבים שיהיו זכאים לכבוד. "חודשיים אחרי תחילת המלחמה כתבתי מכתב ליו"ר ועדת הצל"שים (האלופה אורלי מרקמן, א"ל)", מספר דרורי.
"כתבתי שאני מתעסק בנושא ויודע שהיו בעיות עם צל"שים במלחמת יום כיפור, כי רבים מהמפקדים נהרגו לפני תום המלחמה, ולא היה מי שימליץ על הלוחמים ששירתו תחתיהם. אמרתי שכלקח הם צריכים לדרוש ממפקדים המלצות כעת, ושלא יחכו לסיום המלחמה. היא ענתה שמוקדם מדי.
"אחרי שמונה חודשים כתבתי שוב שאני מבין שטרם התכנסה ועדה, וגם לא יצאו בקשות להמלצות, והתרעתי שבעתיד אנשים יצטערו. בפעם השלישית ענתה שהעבירה את הנושא לטיפול הרמטכ"ל. כנראה אמרה 'הנודניק לא ירפה'. לא יודע מה קרה מאז, לדעתי ניפול לאותו מקום של יום כיפור".
אין זמן, אנחנו באמצע מלחמה.
"אני לא מצפה שמח"ט גולני יישב בוועדה, אבל יש כל כך הרבה תתי־אלופים שלא נלחמים עם סכין בין השיניים ובעברם היו לוחמים. המורשת היא חלק מהתקווה שבעתיד יהיה לך דור המשך של גיבורים. צבא לא רק אמור ללמד לאן לירות".
יש כל כך הרבה סיפורי גבורה, מאיפה מתחילים?
"נפגשתי עם חברי ועדת העיטורים ממלחמת לבנון השנייה והבנתי שהם בדקו איך התנהלו בעבר, השוו. אתה לא ממציא את הגלגל ואתה לפעמים צריך לעשות חקירה, מקבל המלצות ומסנן. אחרי יום כיפור היו יחידות שלא המליצו לצל"ש, כי המח"ט אמר 'צל"ש מגיע רק למי שנהרג', ומפקד אחר הוסיף 'כולם אצלנו זכאים'. אבל זה לא בנוי ככה - זה כמו עובד מצטיין, יש מישהו שהוא יותר מהאחרים".
דרורי יצא לפני כשנתיים לפנסיה, ומאז יש לו יותר זמן להתעסק בנושא ולחפור בעבר שהולך ונשכח בארכיונים ולצערנו גם בבתי הקברות. הוא מתפעל את האתר שלו כמפעל חיים, וכבר חושב על ספרו הבא.
"המטרה היא להעביר את הסיפורים הלאה", הוא אומר. "זה התחיל כשהייתי מספר על כך בשולחן שבת לילדיי. יום אחד אמרתי שזו בעיה של כל הדור הצעיר. פניתי לקצין חינוך ראשי וסיפרתי על המידע שבידיי, אבל שם לא התעניינו. אמרתי לעצמי שאני איש מחשבים ויכול לעשות את העבודה לבד. בניתי את האתר, ובפעם האחרונה ראיתי ש־60 אלף דפים נקראו בחודש. 60 אלף קריאות שבהן אנשים למדו על הגיבורים. אין פרסומות, אין דמי מנוי, פתוח לציבור. זה הסיפוק שלי".
את ספרו האחרון מקדיש דרורי לשישה גיבורים מהמלחמה הנוכחית: בן זוסמן, הרש גולדברג־פולין, יצהר הופמן, מיכאל גל, עמר גאלדור וענר שפירא. "אחת האימהות סיפרה שהיתה בטקס במקום העבודה של בנה", נזכר דרורי. "היא כל כך שמחה שדיברו עליו, ואז סיפרתי לה שכשהוצאתי ספר על הפלוגה שלנו רציתי לחלקו למשפחות השכולות, אבל התלבטתי מה לכתוב בהקדשה. בסוף מצאתי פסוק מספר ירמיהו 'מדי דברי בו, זכור אזכרנו עוד'. אמרתי שאין חזק מזה. ברגע שלא זוכרים - אותו גיבור נעלם".